<h1>ההשלמה</h1>
<h2>דף ה.</h2>
רוניא זבן ארעא אמצרא דרבינא אמר ליה רב ספרא ארבעה לצלא ארבעה לצללא, פי' האי עובדא קאי אהאי עובדא דלעיל דרוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו וזבן רוניא ארעא אמצרא דההיא ארעא דאקפיה רבינא מארבע רוחות וסבר רבינא לסלוקיה מפני שהוא מצרן משלש רוחותיו או מארבע ורוניא אינו מצרן כי אם מרוח אחת ואמר ליה רב ספרא אע"פ שהוא עני ואין לו [אלא] שדה אחת אמצרא דההיא ארעא גם הוא מצרן כמוך וכיון דקדם וזבין זביניה זבינא. ויש מפרשים דרוניא שתלא דרבינא הוה כדאיתא בפרק המקבל [ב"מ ק"ט ע"א] וזבין ארעא אמצרא דההיא ארעא דהוה שתלא וסבר רבינא כיון שגוף השדה הוא שלי אני מצרן ואמר ליה רב ספרא כיון דלא [מצית] לסלוקיה אי לא מפסיד גם הוא מצרן כמוך וכתב הראבי"ה ז"ל כי הפי' הזה לא מיחוור דמסתברא דרבינא הוא מצרן יותר מרוניא מפני שאין לו חלק בגוף השדה.
<h2>דף ה:</h2>
והא דתנן כותל חצר מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא [ראיה] שלא נתן. לא מבעיא לאחר שהשלים בנין הארבע בחזקת שנתן ממה שבנה [אלא אפילו קודם שבנה נאמן] דכל שפא ושפא זמניה הוא ששניהם בחיוב הבנין ואין האחד מחויב יותר מחברו. איבעיא להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר או לא ולא איפשיט ולקולא עבדינן ולא מפקינן מיניה דנתבע. הא דתנן מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן אפילו לאחר זמנו שסמך לו כותל אחר מיירי דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן. ובמסכת יבמות בפרק האשה שלום בינו לבינה [קט"ו ע"א] נמי אמרינן איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר או לא ולא אפשיט ובמסכת קדושין פרק האומר [ס"ד ע"א] גבי נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור משמע דלכולי עלמא אמרי' מה לי לשקר במקום חזקה דבין ר' ובין ר' נתן מודו דכשאומר בשעת קדושין יש לי בנים או אין לי אחים נאמן אע"פ שהוא מוחזק דאית ליה אחי ולית ליה בני ואיכא [למימר] שאני התם דאין אדם חוטא ולא לו.
אמר ריש לקיש הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרע אדם בזמנו והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי, אע"ג דקיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד אינש דפרע בגו זמניה. ואפילו (דמלוה) [במלוה] על פה נמי גבי מיתמי בלא שבועה בגו זמניה אבל לבתר זמניה לא גבי אפילו בשבועה אלא אם כן חייב מודה או שמתוהו ומת בשמתיה, והא דקיימא לן בגט פשוט [קע"ו ע"א] דמלוה על פה גובה מן היורשים דוקא בשחייב מודה או שמתיה או תוך זמן אבל אי ליכא חדא מהני אנפי לא גבי אפילו בשבועה דדילמא פרעיה. וראיה לדבר בפרק המוכר את הבית [ע' ע"ב] שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה. פי' מחצה שהיא מלוה אבל מחצה שהיא פקדון לא גבי אפילו בשבועה משום דאי הוה אבוהון קיים הוה מצי למיטען [ה]חזרתיו לך.
<h2>דף ו.</h2>
אמר רב נחמן בי קורי לא הוי חזקה, דוקא במשנתנו שכל זמן שזה רוצה לפרוע יש לו חלק בכותל בעל כרחו של בונה אבל בעלמא בי קורי (לא) הוי חזקה ודוקא בי קורי שהניח בשעת הבנין אבל אחר הבנין הא איתרע אשיתא והוי חזקה.
<h2>דף ו:</h2>
אמר רבא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה לבתר תלתין יומין הוי חזקה. הפי' הנכון בזה שנאמר דאמתני' קאי עד תלתין יומין בחזקת שלא נתן לבתר תלתין יומין בחזקת שנתן.
אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חברו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות אבל בין גג לגג לא. ודוקא בגגין שאין משופעין קיימא לן כאביי דאמר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף עד שלא יזיק.
<h2>דף ז:</h2>
הא דקיימא לן כדשמואל דאמר האחים שחלקו אין להם חלונות זה על זה. דין חלונות קאמר כלומר שיכול לבנות כנגדו אבל לסתמו אינו רשאי. דכיון דבשעת החלוקה היו החלונות אין לו לסתמן אבל יכול לבנות כנגדו והיינו דאמרי' הנהו תרי אחי דפלגי חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא אתא ההוא דמטייה תרביצא הוה קא בני אפומא דאספלידא אמר ליה קא מאפלת עלואי אמר ליה בדנפשאי קא (בעינא) [בנינא] ואמאי לא היה כופהו לסתמו אלא שמע מינה דכל דבר קבוע שהיה בשעת מעשה בחזקתו עומד אלא שזה יכול לבנות כנגדו. וכתב הרב ראבי"ה ז"ל יש מי שאומר דוקא שתיכף שחלקו בנה זה כנגד (החלק) [החלון] אבל אם הניחו לאחר חלוקה זה החלון או הסולם או אמת המים יש להם חזקה. והרב ראב"ד ז"ל כתב דוקא בתוך שלש אבל לאחר שלש ובא מחמת חזקה יש להם חזקה לכל אלה.
הא דאמר מר זוטרא בהא נמי הלכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליא הוא הא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה בחיי אבוהון אימור ציורי צייר, מסתברא כגון שיוציא המלוה השטר חוב בחיי אבוהון. והא דאמרינן בערכין [כ"ב ע"ב] אין נזקקין לנכסי יתומים לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן. לא קשיא מידי חדא דאיכא למימר דהכא נמי לא מחזיקינן סהדי בשקרא אלא משום דלא אפקיה בחיי אבוהון כיון דאבוהון הוציא השטר חוב ועוד הכא לזיופי זייף חיישינן משום דלא אפקיה בחיי אבוהון אבל אחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן ועוד דהכא לית ליה פסידא ללוה אי לא קרעינן לשטרא דהא לא מגבינן ביה ואע"פ שהוא צריך לשמור שוברו הא לאו פסידא [כמו] לנגזל אי לא מפקינן שדה מן היתומים. ויש מי שאומר דההיא דערכין בעדות על פה וכגון שהעידו העדים בחיי אביהם ולא הסכימו לגמור הדין עד שמת דאי לאו הכי הא קיימא לן דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין. אבל הכא בעדות בשטר נהי שמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כדפסקינן הלכתא בפרק הגוזל זוטא [ב"ק קי"ב ע"ב] [ו]לא חיישינן אימור זיופי זייף [אבל מדלא אפקיה בחיי אבוהון לא מזקקינן לקיומה] ולעולם אחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשות לרשות הרבים ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני רשות הרבים מעכבים עליהן לא שנא תוך ארבע אמות ולא שנא בכל המבוי, זמנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם. פי' מפולשים לאו דוקא אלא פירוש פתוחים לרשות הרבים אבל פתוחים לכרמלית אין בני רשות הרבים מעכבים עליהם ואף בני מבוי אינם יכולים לעכב על הפנימים כר' דאמר נמצאת הפנימית משתמשת עם כולם ומשתמשת לעצמה אבל אם המבוי פתוח לרשות הרבים ודאי בני המבוי החיצונים מעכבים על הפנימי מלסתום כנגד פתחו דלא גרעי בני מבוי מבני רשות הרבים.
<h2>דף יב:</h2>
פשיטא חלק בכור וחלק [פשוט] יהבינן ליה אחד מצרא. פירו' חלק פשיטות ודאי יהבינן ליה אחד מצרא שאם היו שניהם אחים וירשו מאביהם שזה אחת אין יכול לומר האחד נעשה מן השדה ארבעה חלקים רצועה אחת במזרח ושניה סמוכה לה ושלישית סמוכה לשניה ורביעית שהיא מערבית סמוכה לשלישית על פי בקיאים שישוו כנגד שמן או בקרקע או בדמים ואחר כך נפיל ארבע גורלות על ארבע הרצועות ואולי יפול הגורל לאחד מהם בשתי הרצועות האמצעיות נמצא ש[י]היה חלק האחד במפוזר שהם שתי רצועות החיצונות המזרחית והמערבית אלא יכול האחד לכוף את חברו שלא יעשו מן השדה כי אם שתי רצועות על פי בקיאים ואחר כך יפיל גורל. וכן הבכור דינו כמו פשוט ששני חלקי הבכור כחלק אחד הוא הואיל ומכח אביו הוא ואם הם שנים יכול הבכור לכוף את הפשוט שיחלקו את השדה בשתי רצועות רצועה משני שלישי השדה שהיא רצועה מזרחית ושניה לה רצועה מערבית ויכתבו בפתקי רצועה מזרחית בקלף אחד ורצועה מערבית בקלף אחד ואם הפשוט יכניס ידו ראשון ועלה בידו מזרחית זכה הבכור בשני שלישי השדה שהם ברוח מזרחית וכן אם יכניס הבכור את ידו ראשון על דרך זה [ו]אין יכול הפשוט לומר נעשה מן השדה שלש רצועות ונכתוב פתקין מזרחית אמצעית מערבית ואולי אזכה באמצעית שהיא שליש השדה ונמצא שני שלישי הבכור מפוזרים. ואם היו שלשה אחים ואחד מהם בכור יעשו ארבעה רצועות על פי בקיאים ויכתבו ארבע פתקין למזרחית שלישית למזרחית מערבית [רביעית], מכניס בכור ידו ראשון ואם יעלה בידו מזרחית זכה בשניה לה ואין צריך עוד להכניס ידו. עלה בידו מערבית זכה בשניה שהיא שלישית (למערבית) [למזרחית]. [עלה בידו] שניה עדיין צריך להכניס ידו אם יעלה בידו מזרחית הסמוכה או השלישית הסמוכה לשניה. וכן אם עלה בידו שלישית [צריך להעמידו אם יעלה בידו שניה] שהיא סמוכה לה או מערבית שהיא סמוכה לה, אם הכניס הפשוט ידו ראשון ועלה בידו שניה אין צריך עוד שיכניסו לשם לא הבכור ולא הפשוט האחר שמיד שעלה בידו שניה זכה הבכור במזרחית ובשניה לה. וכן אם עלו בדמים ועלה הבכור יותר מכולם ברצועה מזרחית זכה בה ובשניה סמוכה לה ואין צריך גורל, אבל אם עלה יותר מכולם בשניה שהיא סמוכה לה (או בשלישית) וכן אם עלה בדמים יותר מכולם בשלישית צריך עוד גורל אם יזכה במערבית הסמוכה לה או בשניה הסמוכה לה, זה הכלל חלק בכור הוא כחלק פשוט לגמרי הואיל ומכח אביו בא על שני החלקים. אבל יבם שבא מכח אחיו ומכח אביו אין חלוקתו כבכור.
ההוא גברא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיא כי מטא למיפלג אמר הבו אמצראי, אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף לימרו אחי מעלינן בנכסי דבי מר בר מריון והלכתא כרב יוסף, כתב הרב אבן מיגש ז"ל דלא מצי מעלי ליה אלא בשאין הקרקעות שוים שהאחד שמן מחברו ואע"פ שהשוו אותם הבקיאים בדמים או בקרקע יכולים האחים להעלותו ולומר אם זה הקרקע שהיא אמצריה שמן מעלינן ליה יותר מעלואי הבקיאין ואם הוא כחוש נוטל מן הכחוש יותר מעלואי הבקיאים אבל אם היו הקרקעות שוים בשמן ובכחוש הרי ודאי מדת סדום הוא ואין יכולים להעלותו וכל שכן אם הקרקע המצרא הוא כחוש ושאר הקרקעות שמנים והמצרן בא לחלוק עמהם מדה במדה שלא יטול מן הכחוש אלא כמדת השדה שהיא מדת סדום ולא מצי מעלי ליה. זה דעת הרב אבן מיגש ז"ל. ומתוך פר"ש ז"ל נראה דאפילו בשוין או בכחוש ושמן שהיה קרקע המצרא כחוש מצי מעלי ליה בשדה בית הבעל שיכולין לומר זו טובה משאר שדות. והרב ראב"ד ז"ל כתב דבכל קרקעות בין בשדה הבעל בין בשדה השלחין בין בבתים בין שוים בין שאינם שוים יכול לעלות האחד על חברו ואם האחד יעלה בדמים והאחרים לא יעמדו כנגדו שלא ירצו ליתן דמים רבים כמוהו למרבה בדמים שומעים. עוד כתב הרב הראב"ד ז"ל גבי ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא אע"ג דהלכתא כרב יוסף דמצי מעלי ליה בנכסי דבי בר מריון אם רצה המצרן לעלות כמותם שומעים לו דלא גרע ממצרן דעלמא.
<h2>דף יג.</h2>
קיימא לן כרב (הונא) [יהודה ד]אית דינא דגוד או אגוד והני מילי בדאמר ליה גוד במעות שיתן לו או אגוד ואתן לך מעות מעתה אבל אם אמר לו האחד איגד בשטר חוב שאכתוב לך או גוד בשטר חוב שתכתוב לי ולא רצה האחד למכור בשטר חוב כי אם בדמים מעתה לית דינא דגוד או אגוד. ואע"ג דגבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא אגוד בשטר חוב ומשום דאגוד איכא גוד ליכא הוא דלא מצי כייף ליה בשטר חוב. שאני גבי עבד מקרקעות לפי שאין דנין אפשר משאי אפשר ועוד דשייך במצות ובתקון העולם. ואם היה אחד עשיר ואחד עני יכול לומר עשיר לעני גוד או אגוד כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל. ואם אמר טול אתה שעור בכך וכך ואני פחות או אטול אני בכך וכך ואתה בפחות מסתברא דאית דינא דגוד או אגוד. אבין בר חנינא ואבדימא בר חיננא הוו להו תרתי אמהתא חדא הוה ידעה למיפא וחדא הוה ידעא בסתרקי אתו לקמיה דרבא אמר להן (אית) [לית] ליה דינא דגוד או אגוד ודוקא דאמר שקיל את חדא ואנא אשקול חדא דכי האי גונא לאו גוד או איגוד דמר ניחא ליה בתרווייהו ומר ניחא ליה בתרווייהו אבל אי אמר ליה נגוד תרווייהו או איגוד תרווייהו ודאי אית דינא דגוד או אגוד.
<h2>דף יג:</h2>
הא דתנן ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו ואמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחד אבל בשתי כריכות חולקין ותרגמא רב שלמין כשרצו אבל אם לא רצו ואמר חד לחבריה שקיל את כרך אחד בכך וכך או אשקול אנא בכך וכך לא מצי כייף ליה דמר ניחא ליה לתרוויהו ומר ניחא ליה בתרווייהו ודוקא שהאחד תורה והאחד נביאים אבל תורה ותורה אע"פ שהאחד יפה מחברו מצי אמר ליה טול היפה בכך וכך או אשקול אנא בכך וכך ותורה ונביאים נמי דוקא דאמר שקיל חד ואנא חד אבל אי אמר שקיל תרווייהו בכך וכך או אשקול אנא תרווייהו בכך וכך אית דינא דגוד או אגוד והוא הדין לכרך אחד דאית דינא דגוד או אגוד. תנו רבנן הרוצה להדביק תורה נביאים כאחד מדבק ועושה כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו פי' בתחלתו ובסופו לאו בתחלת הספר וסוף הספר קאמר דהא תניא כל הספרים נגללים לתחלתן אלא תחלת הגולל וסוף הגולל קאמר והר"י מיגש האריך בזה ללא צורך.
<h2>דף יט:</h2>
תניא לא ישתין אדם מים כנגד כותלו של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים בד"א בכותל לבנים אבל בכותל של אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח. מסתברא דוקא היא דסגי ליה בטפח אבל במי רגלים אפילו בכותל של אבנים בעינן שלשה טפחים קתני מי רגלים דומיא דמחרישה וזרעים מה התם אפילו בכותל של אבנים בעינן שלשה טפחים הכי נמי במי רגלים. ואע"פ שר"ש ז"ל כתב במשנתנו מפני שמטשטשין את הלבנים לאו דוקא. והא דלא קתני מי רגלים בהדי אמת המים ונברכת של כובסין משום דמי רגלים לא מזקי אלא בכותל שהיא בנויה על גבי רשות הרבים אבל בכותל בור עמוקה [לא] ומשום האי טעמא לא קתני מחרישה בהדי הנך דבור משום דמחרישה לא מזקא בכותל דבור אלא בכותל בנוי על גבי רשות הרבים. והא דקתני מחרישה בהדי מי רגלים וזרעים אע"ג דלא דמי אהדדי דמחרישה משום חפירה הוא (ולעיל) [דלעיל] נמי אמרינן בשמעתין (אמ') דמשום מתונא היא. משמע דכל מידי דמרפי לכותל קרי ליה מתונא. ומתני' דקתני לא יחפור אדם בור סמוך לבור חבירו מסתברא לן דמילי מילי קתני דבור ושיח ומערה אפילו ליכא מים לא יחפור דכל מרא ומרא מרפי ליה לארעא ואמת המים ונברכת הכובסין אפילו בלא חפירה נמי קשה לכותל משום מתונא. והיינו דאמר במתונא [הא] תני ליה אמת המים אטו מי לא תני אמת המים וקתני נברכת הכובסין צריכא וכו' ומאי טעמא לא אמר וצריכא [בבור ושיח ומערה] משום דלא דמי אהדדי כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ' ע"ב] ואמת המים ונברכת הכובסין משום מתונא.
אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון וכל שכן עבה דלא מאיס ולא מבטיל ליה. זה הכלל כל דבר שהיה שם קודם הטומאה ומבטיל ליה לבו ביום אע"פ שאין מבטלו למחר ממעט. וראיה בן שמנה המונח בחלון שאינו מבטל אלא בשבת וממעט. ודבר שאינו מבטלו אפילו לפי שעה ועומד ליטלו משם אינו ממעט והני מילי בדבר שהיה שם קודם הטומאה (ושוייה) [אבל אי שוויה] בחלון כדי לחוץ מפני הטומאה הרי בטלו וחוצץ דגרסינן בפרק בני העיר [מגילה כ"ו ע"ב] ההוא בי כנישתא דרומאי דהוה פתוח לההיא אנדרינא דהוה מחית בה מת הוו קא בעי כהנא למיעל ולצלויי התם אתא לקמיה דרבא אמר להו זילו שקילו לתיבותא ואתבוה אבבא דהוי ליה כלי עץ העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה והדבר ידוע בההיא תבותא [ד]יטלוה משם ואפילו הכי כיון דבכונה מנח לה התם מפני הטומאה מבטיל לה עד שיוציא את המת משם וחוצץ בפני הטומאה.
<h2>דף כ:</h2>
אמר רבא עושה אדם שני צבורי מלח ומעמיד את הקורה שהקורה מעמדת את המלח והמלח מעמדת את הקורה. ודוקא במלח אסתרוקנית שאין עושה בה מחיצה בלא קורה אבל במלח סדומית אפילו בלא קורה עושין בה מחיצה. תניא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. בעי רבא אם כבד ורבץ לאוצר מהו ריבה בחלונות מהו בנה עליה על גבי בית מהו הניח בו תמרי מהו נ"א אכסדרא תחת האוצר מהו כיון דשליט ביה אוירא דלא מפסדא רבה בחלונות מהו שתי עליות זו על גבי זו (מהו) ואוצר בעליונה וחנות בתחתונה מהו כיון (דמפסדא) [דמפסיקא] עליה לא מפסדא או דילמא לא שנא תיקו.
<h2>דף כב.</h2>
הרב אלפס ז"ל גריס מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ארבע אמות מצד זה לא יסמוך לו כותל אחר. ואיכא מאן דאמר דלא גריס מן הצד ומעקרא הוה קא סלקא דעתיה דמקשה דמתני' בנפל מיירי. ולפום הכי אקשי ליה וקמא היכי סמיך דודאי כיון שנפל יש לו להחזיר הכותל במקומו. ושני ליה דמתני' לא בנפל עסקינן אלא כגון שהיה כותל ראובן סמוך לכותל שמעון בארבע אמות ואפילו הכי לא יסמיך לו ראובן כותל אחר שהיא שלישית לכותל שמעון ושניה לכותלו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות כותל זה מכותל הראשון שבנה ראובן כנגד כותלו של שמעון מאי טעמא דוושא דהכא שהיו דשין בני רשות הרבים סמוך לכותלו של ראובן מעלי לכותלו של שמעון אע"פ שהיה כותל ראובן מפסיק בין בני רשות הרבים וכותלו של שמעון ועכשיו כשבנה ראובן כותל אחר סמוך לכותל שלו שהיא שלישית לכותל שמעון מונע ממנו הדוושא.
<h2>דף כב:</h2>
התחלת הדברים צריך אתה לידע כי כל הנזקים השנוים במשנתנו זאת עד משנת מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות והוא בכלל כלהו גירי נינהו אע"פ שיש לדקדק על מקצתן האיך היו גירי אפילו הכי גירי נינהו ובזה השוו רבינו חננאל והרב אלפסי ז"ל ור' יעקב ז"ל והראיה על זה מדפריך בגמרא גבי סולם ושובך נימא תנן סתמא דלא כר' יוסי ומאי טעמא לא פריך הכי בכל המשניות השנויות עד סולם ושובך שמע מינה דבכלהו פשיטא להו לתלמודא ושמע מניה דגירי נינהו. ומיהו לאו ראיה הוא דאיכא למימר דבהני משניות ראשונות פשיטא לתלמודא (דגירי) [דלאו גירי] נינהו. ובמתני' דסולם ושובך הוא דקא מבעיא ליה נימא דהאי מתני' נמי דלא כר' יוסי. וכן נראה שפר"ש ז"ל ומיהו כיון דרבינו חננאל והרב אלפס ז"ל ורבינו יעקב ז"ל שוים דכלהו גירי נינהו כותייהו עבדינן. וכיון דקיימא לן כרבא דאמר הבא לסמוך אינו סומך בשדה העשויה לבורות פרקן נמי בא לסמוך אינו סומך בשדה העשויה לבורות אע"ג דהשתא כשבא לסמוך לאו גירי נינהו דהא ליתיה לנזק אפילו הכי כיון דאי איתיה לנזק גירי נינהו כי ליתיה לנזק נמי כיון דקיימא לן כרבא דהבא לסמוך אינו סומך הוה ליה כמאן דאיתיה לבד מרפת בקר דתניא בהדיא היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר משום דדירה שאני. ואע"פ שכתב רבינו חננאל ז"ל דכל הני שינויי דשנינן בגמרא הוא הדין דאע"ג דליכא כותל לא סמיך. דחיותא נינהו ולא סמכינן עלייהו אנן סמכינן עלייהו ולא דחינן בכדי כולה האי שמעתא. ואולי דעת רבינו חננאל בזה דדחי כל הני שנויי משום דסבירא ליה דלאו גירי נינהו כיון דליתיה לניזק ולא דמי לבור דשאני [דשאני בור העשויה לכך] דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעא וגירי נינהו. וסברת רבינו חננאל כסברת רבינו יעקב וזה הפך סברתנו. ועוד יש לומר דדעתו בזה משום דכל הני פרכי ללישנא קמא דרבא פרכינן דאלו ללישנא בתראי איכא לאוקמי כולי פרקן [בשדה שאינה עשויה לכך, אבל] בשדה העשויה לכך הבא לסמוך אינו סומך בכולה פרקין דכיון דאי איתיה לנזק הוי להו גירי כי ליתיה נמי כמאן דאיתיה דמי וגירי הוא. והשתא דאתינן להכי צריכין לפרושי מילתא דחרדל ודבורים לפי שגרסת רבינו יעקב ופרושו הוא הפך סברתנו לומר דלא אמרינן הבא לסמוך אינו סומך אלא בבור משום דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לארעא אבל בכולי פרקא הבא לסמוך סומך כיון דליתיה לנזק. וגרסת רבינו יעקב ופרושו היא (והגרסא היא) [הגרסא] [ה]כתובה בספר המאור ופרושו. ומהו אנן צריכינן לפרושי שמעתא דחרדל ודבורים לפי סברתנו והכי פירושה אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר וכו'. ואי דלא סמיך היכי מצי למימר הכי. ואיכא לעיוני אלא מאי הבא לסמוך סומך היכי מצי למימר הרחק דבורך מחרדלי והלא בדין סמך ותנן אם האילן קדם לא יקוץ. ועוד תנן אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. ועוד חלון כנגד חלון יפתח לר' יוסי דהא תרווייהו מזקי להדדי אלא הכי מפרשינן אי אמרת בשלמא הבא לסמוך סומך משכחת לה בשבאו שניהם בבת אחת ולפיכך ר' יוסי מתיר בחרדל שאין צריך להרחיק כלל כיון דתרווייהו מזקי אהדדי יכול לומר בעל חרדל לבעל דבורים מאחר שאתה מזיקני כמו שאני מזיקך [אם] אתה תסמוך גם אני אסמוך ונהי שיכול לכוף בעל החרדל לבעל הדבורים להרחיק אלא [משום] שהיזק דבורים מרובה מנזק חרדל הוא רוצה לסבול את נזקו ולסמוך ולכך יכול לומר בעל החרדל אם אתה לא תרחיק גם אני לא ארחיק ולפיכך ר' יוסי מתיר בחרדל שלא ירחיק אפילו חצי שעור כיון שבעל דברים אינו רוצה להרחיק חצי שיעור אלא אי אמרת הבא לסמוך אינו סומך על כרחך משנתנו בשלא באו בבת אחת [ד]הוה קשיא אלא טעמא דאיכא דבורים הא ליכא דבורים סמך (על) כשבא בעל החרדל לסמוך קודם שירצה בעל הדבורים לסמוך ואם כן אמאי ר' יוסי מתיר בחרדל שאין צריך להרחיק כלל הא ודאי יכול לכופו על ההרחקת חצי שיעור. ומשני אמר רב פפא בלוקח. פי' לעולם הבא לסמוך אינו סומך וכי תימא אמאי ר' יוסי (אינו) מתיר בחרדל בלוקח. פי' כגון שהיו לו שתי שדות ועשה חרדל סמוך למצר השדה האחר ומכרו ועתה רוצה השני לעשות דבורים במצר שדהו וכיון שהיה החרדל בדין שלא ירחיק ולפיכך ר' יוסי מתיר בחרדל ופריך אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן דמצרכי להרחיק החרדל ועוד מאי טעמא דר' יוסי כלומר אמאי נקיט טעמא למילתיה משום דתרווייהו מזקי אהדדי אפילו לא יזקי דבורים לחרדל אין צריך להרחיק החרדל ועוד אפילו (משדה) [משרה] וירק נמי. ואית דגרסי מאי טעמא דר' יוסי אפי' משדה וירק נמי והכל עולה לטעם אחד ומשני אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו אפי' בלוקח והכי קאמר תינח (משדה) [משרה] וירק דהני מזקי [הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי] אהדדי ולמה ירחיק החרדל שהיה בו כדין כל השעור די לו בחצי שעור ולפי הגרסא הזאת מסקנא דמתני' דחרדל דלוקח הוא. והגרסא הזאת שכתבתי אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו אפי' בלוקח. היא גרסת ר"ש ז"ל והיא גרסת הרב אלפס ז"ל בקצת נסחאות של הרב ז"ל בקצת ההלכות רק שהוא מפרש בלוקח שמתחלה עשה חרדל ודבורים ומכר שדה וחרדל לאחד ושדה ודבורים לאחד שכך כתוב בהלכות ולענין חרדל ודבורים נמי מסתברא לן דהלכתא כותיה דר' יוסי דהא אוקימנא למתני' בלוקח וליכא חד מינייהו וכו'. גם הרב ראב"ד ז"ל כתב כי כן כתוב בהלכות הרב ז"ל. וכיון דלפום גרסת הרב אלפס ז"ל ולפום גרסת ר"ש ז"ל מסקנא דשמעתא דאפילו בלוקח אמרינן על המזיק להרחיק את עצמו משמע דהכי הלכתא ואע"ג דגבי חרדל ודבורים ובמשרה וירק לית הלכתא כרבנן (לית הלכתא) התם משום דלאו גירי נינהו. אבל בגירי הכי נמי שעל המזיק להרחיק את עצמו אפילו בלוקח. וההיא דתניא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר לא קשיא דדירה שאני. נשוב ונאמר דלעולם בלוקח בכל דבר שהיה מתחלה כדין אין צריך להרחיק ולא סמכי' אהא מתני' דמשרה וירק אלא אמתני' דאילן ובור ואוקימנא לרבא בלוקח וקתני אם האילן קדם לא יקוץ. וזהו הנכון רק שלשון הרב אלפסי ז"ל אינו נכון שכך כתב הרב ז"ל ולענין חרדל ודבורים נמי מסתברא לן דהלכתא כותיה דהא אוקימנא למתני' בלוקח וליכא חד מנייהו דקדים דמה נפשך אי סבירא לן כרבנן דאמרי דבורים לחרדל לא מזקי ליה אפילו הכי הלכתא כר' יוסי דלאו גירי נינהו והיה לו לכתוב לרב ז"ל כך דהא אוקימנא למתני' בלוקח וליכא חד מינייהו דקדים דכיון דסבירא לן כרבנן וכו' ובקצת [נוסחאות] הרב ז"ל לא הוזכר בהם לוקח אלא כך כתב ולענין חרדל נמי מסתברא לן דהלכתא כר' יוסי דמה נפשך וכו' ולפי הנוסחא הזאת בלוקח אין להרחיק אפילו בגירי כיון שמתחלה סמך כדין וכזה ראוי להורות דהא תנן אם אילן קדם לא יקוץ. ורבינו יעקב ז"ל גריס אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. פי' ולעולם מתני' לאו בלוקח איירי ומאי דקשיא לך טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך, כן הוא הדבר אפילו לרבא שאין נקרא מזיק אלא אם כן הנזק מצוי וכן הדין לכל השנוים במשנתנו חוץ מבור שהנזק מצוי דכל מרא ומרא מרפי להלא ארעא. וכתב עוד דהיינו טעמא דר' יוסי שמתיר בחרדל דכיון דתרווייהו מזקי אהדדי מילתא דלא שכיחא היא לסמוך זה אצל זה ולא עבדי בה רבנן תקנתא אלא כשהאחד מזיק את חברו [וחברו] אינו ניזוק [ד]מילתא דשכיחא היא ועבוד בה רבנן תקנתא להרחיק וכי תימא אמאי, והא חלון כנגד חלון תרוויהו מזקי אהדדי ולמה לא יפתח. לא דמי דכיון דדבורים אכלי ליה לחרדל אליבא דר' יוסי לא שכיח כלל לסמכו אצל דבורים אבל חלון כנגד חלון פעמים שהוא צריך לאורה והנאת האורה מרובה (לא) [לו] על ההיזק ראיה. אבל למאי דפרישנא לא קשי חלון כנגד חלון לר' יוסי.
<h2>דף כג.</h2>
רב יוסף הוה ליה הנך תאלי אתו אומני יתיבו תותייהו ואתו עורבי ואכלי דמא וסלקי ומפסדא בתאלי. אמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא אמר ליה אביי והא גרמא הוא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. והא אחזיק להו אמר ליה הכי אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין ולאו אתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא ורב זביד אמר בבית הכסא א"ל הני לדידי כיון דאנינא דעתאי כקוטרא ובית הכסא דמו לי. שמעינן מיהא דבשאר נזקין אפילו חזקה שאין עמה טענה ואפילו בלא שלש שנים חזקתן חזקה ובלבד שיהיה בפניו וינזק דאע"ג דקיימא לן דלית הלכתא כר' ישמעאל דאמר כל בפניו לאלתר הוי חזקה הני מילי בפניו ולא ינזק אבל בפניו וינזק הויא חזקה דהכא ודאי ליכא שלש שנים וליכא טענה והאומנין ודאי לא היו טוענין על רב יוסף שמכר ושנתן להם ואפילו הכי היתה חזקתם חזקה לגברא אחרינא דלא אנינא דעתיה. ואי קשיא לך הא דתנן לקחה אפילו בית רובע הרי היא בחזקתו ואמרינן עלה זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח ואם חזקתו חזקה בלא טענה מאי וטוענין ללוקח איכא. הא לא קשיא דמכל מקום צריך שיטעון המזיק ומטיל ההיזק ועל טענה זו אמר טוענין ללוקח אבל לעולם לא בעינן חזקה שיש עמה טענה ולא שלש שנים בנזקין אלא שיהיה בפניו וינזק. חוץ מקוטרא ובית הכסא (דאפילו) [דלא] חזקה שיש עמה טענה ולא שלש שנים בנזקין מהניא בהו דלא עביד אינש ומזבן היזק גדול כזה אבל חזקת שלש שנים איסתפקא לן אי מהניא בבית הכסא או לא. דאיכא מאן דאמר דלא מהניא בהו חזקת שלש שנים ומייתי ראיה מהא דתנן הרי זו בחזקתן ורמינן עלה והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין ושני ליה בקוטרא ובית הכסא ואמאי לא שני ליה דכי קתני הרי זו בחזקתם לאחר שלש מיירי אלא לאו שמע מינה דלא מהניא ביה חזקת שלש שנים. והא לאו ראיה היא כלל דאם איתא דהכי הוא למאי דקא סלקא דעתיה דמקשה דהא אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין ושניא ליה בקוטרא ובית הכסא בכל נזקין שבעולם איירי ואפילו בחזקת שלש שנים אם כן קשיא מתני' דחזקת הבתים דתנן התם חלון הצורי יש לו חזקה וסולם הצורי יש לו חזקה אלא לאו שמע מינה דהוה סלקא דעתיה דמקשה דמדלא קתני במתני' שלש שנים וקתני סתמא הרי זו בחזקתה לאו בחזקת שלש שנים מיירי אלא כשאר חזקות של נזקין ואמטו להכי אקשי ליה מהא דאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין אבל לעולם אימא לך דחזקת שלש שנים מהניא בקוטרא ובית הכסא וליכא ראיה כלל מגמרא דידן. רק הרב אבן מיגש כתב דבקוטרא ובית הכסא לא מהניא חזקת שלש שנים על הריח אבל עוקת הבית כסא מהניא חזקת שלש שנים ובלבד בטענה. ור"ש ז"ל כתב דבבית הכסא מגולה הוא דלא מהניא חזקה. והא דקוטרא נמי דאמרי' דלא מהניא ביה חזקה מפרש בירושלמי לא אמרו אלא בעשן תדיר כגון תנור וכבשין וצבעין ונחתומין אבל בעשן שאינו תדיר מסתברא שאינו יכול למחות בידו אפילו לכתחילה דאם כן שני אחים שחלקו זה נטל בית וזה נטל עליה לא יבשל התחתון בביתו. הכי איתא בירושלמי חדא אתתא הוה מדלקא חולין תותי ר' אלעזר בעי מחי בידא אתא עובדא קומי רבי יוסה ואמר לא אמרו אלא בעשן תדיר. זה הירושלמי כתב הרב ראבי"ה ז"ל.
<h2>דף כג:</h2>
אמר רבי חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב. וכן הלכתא. והא דתנן ניפול הנמצא בתוך חמשים הרי הוא של בעל השובך דוקא במדדה דאמר מר עוקבא כל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה אבל במפריח הרי הוא של מוצאו וסיפא דקתני בין שני שובכים קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו דוקא בששניהם שוים ובשביל של כרמים דליכא למיזל בתר רובא דעלמא. ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה שרייה רבינא לימא משום דסבר לה דר' חנינא שאני התם דלמגנב מינה ואיצנועי בגויה לא מצנעי והני מילי חמרא אבל ענבי מצנעי פי' ולר' זירא אסירי אבל לר' חנינא שרי דהא קיימא לן ספק ערלה בחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקח אבל לר' זירא כיון דאזלינן בתר קרוב כודאי ערלה דמי וכיון דקיימא לן כר' חנינא ענבי נמי שרי.
<h2>דף כו.</h2>
הא דתנן מרחיקין מנטיעותיו ומנירו של חברו בכדי שלא יזיק היינו חמשים [אמה] ודוקא בגרן קבוע אבל בגרן שאינו קבוע לא בעינן חמשים אמה והיכי דמי גורן שאינו קבוע כל שאינו זורה ברחת, דבי בר מריון בריה דרבין כי נפצי כתנא הוה קא אזלא רקתא ומזקא לאינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי לה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ולרבינא מאי שנא מהא דתנן גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב לשלם התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל. כתב הרב אלפסי ז"ל הלכתא כמרימר והני מילי לענין איסורא למיגרם הזיקא לאינשי אבל לענין תשלומין פטור דגרסינן בפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק ס' ע"א] רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא היא וגרמא בנזקין פטור עד כאן לשון הרב ז"ל. ואיכא לאקשויי עליה אמאי אקשי תלמודא עליה דרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש ולא אקשי נמי למרימר דהא אמרת דמרימר לא אמר אלא לענין איסורא (ועוד) יש לומר דמרימר לא אמר אלא לענין איסורא והא דלא אקשי ליה מגץ היוצא מתחת הפטיש דשאני התם דלא מסייע ליה זיקא אבל הכא דקא מסייע ליה זיקא גרמא בעלמא הוא. אבל לרבינא דשרי לכתחילה אלמא דאפי' לכתחלה גרמא לא הויא כיון דלא עביד בידים אלא מכחו לא הוי גרמא ואם כן גץ היוצא מתחת הפטיש אמאי חייב דהא אמרת כחו לאו גרמא הוא וזהו הנכון. ועוד יש לומר דמרימר חיובי נמי מחייב והלכתא כותיה שלא כדברי הרב ז"ל. ואע"ג דלבה ולבתה הרוח ואין בלבויו כדי ללבותה פטור שאני התם שלבויו ולבוי הרוח שוים דתרווייהו מזקי כי הדדי ולפיכך אמרינן גרמא הוא אבל רקתא דכיתנא אין הרוח יכול לעשות דבר בעולם בלתי נפוצו ומעשיו והוה ליה כזורה ורוח מסייעתו. ובפרק הכונס צאן לדיר [שם] אקשינן מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו ולא שני ליה הכי. הכא נמי קאמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת וטעמא מפני שהרוח אינו יכול לסייעו בלתי מעשיו.
רבא (אמר) [בר] רב חנן הוו ליה הנך דיקלי אמצרא דפרדיסא דרב יוסף אתי צפרי יתבי בדקלי ונחתי ומפסדי בפרדיסא אמר ליה רב יוסף זיל (קולי) [קוץ] אמר ליה והא ארחיקי לי הני מילי באילנות אבל בגפנים בעינן טפי והתניא אחד גפנים ואחד אילנות א"ל אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל גפנים לאילנות בעינן טפי. איכא דמפיק האי עובדא מהלכתא דלאו גירי נינהו ואיכא דאמרי גירי נינהו דילמא בהדי דקא נטעי דיקלי אתו צפרי ברישא דדיקלי ונחתי ומפסדי לפרדיסא כדאמרינן לעיל גבי נמיה ושובך. והראב"ד ז"ל כתב בזה הלשון יש אומר דמדינא קאמר ליה זיל קוץ דבעידנא דסליק לדיקלא מערק להו לצפרי ונחתא לפרדיסא ומכחו קא אזלי להתם וגירי דידיה הוא.
רב פפא הוו ליה הנך תאלי אמצרא דרב הונא בריה דרב יהושע אזיל אשכחיה דהוה חפר וקא קאיץ שרשיו אמר ליה מאי האי בור ושיח ומערה חפרנא ותנן היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו. אמר רב פפא אמרי ליה טובא ולא יכלי ליה עד דאמרי ליה הא דרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו לבתר דנפיק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן לאחר שש עשרה אמה. יש מפרשים שבמקום החפירה החזיקו בו רבים ואמר רב הונא אמאי לא אמרי ליה (כך) [כאן] בתוך שש עשרה (אמה) כאן לאחר שש עשרה לפי שדרך רשות הרבים היא שש עשרה אמה. ויש מפרשים שלא היה דרך של רבים ורב פפא הוא שהחזיק בו והכי קאמר רב פפא כשם שמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אפילו שלא בטענה כך חזקתי מהניא בלא טענה. לבתר דנפק [אמר] אמאי לא אמרי ליה דכי (לא) מהניא חזקה הני מילי בתוך שש עשרה אמה שהוא שעור יניקתו אבל לאחר שש עשרה אמה לא מהניא חזקה. ולהאי פי' טעמא דאחזיק הא לא אחזיק קוצץ אפילו בתוך שש עשרה אמה. על האי פי' סמך הרב אלפסי ז"ל במה שכתב שתוך שש עשרה אמה העצים לבעל האילן אחר שש עשרה אמה לבעל השדה. ויש מפרשים דרב פפא הוא דאמר אמאי לא אמרי ליה דהא תנן קוצץ ויורד הני מילי לאחר שש עשרה אמה אבל בתוך שש עשרה אמה אין לו לקוץ וזה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף כט.</h2>
אמר מר זוטרא ואי אמר ליתו סהדי (דצייר) [דדייר] ביה ביממא ובלילא טענתו טענה. פי' הא אתא לאשמעי' מר זוטרא דדוקא בדטעין אבל אי לא טעין לא טענינן ליה אנן, ופרש"י ז"ל דדוקא בדקא טעין טענת בריא דלא דר ביה ביממא ובלילא. ורבינו יעקב ז"ל פי' אי טעין המחזיק ליתו תרי דדרו ביה כלומר אם השוכרים כבר הלכו להם ואינם דרים עכשיו בבית ואמר המחזיק אנא מייתינא להו ולסהדי דדרו ביה ביממא ובלילא טענתיה טענה ולאו נוגעין בעדות נינהו שהרי המערער לא היה מכירם ואינו יודע אם דרו בו ואם שתקו לא היו משלמים כלום ואע"פ שיש לחוש שמא היום או מחר יודע הדבר למערער שאלו השנים עמדו בבית וישאל מהם השכירות השתא מיהא לא ידיע ליה ולאו נוגעים בעדות הם. ואמר רבא ברוכלין המחזירים בעיירות. רבינו חננאל ז"ל פי' אע"ג דלא טעין המחזיק טענינן ליה אנן יש לך עדים רוכלין המחזירין בעיירות שדרו בביתך שאם יש לך רוכלין המחזירים בעיירות אע"ג דלא דרו ביה ביממא ובלילא חזקתן חזקה דאורחייהו בהכי והוה כחנותא דמחוזא ולא נהיר דמסתברא אע"פ שאין דרים עכשיו בבית נוגעים בעדות הם שמא נשמע לו היום או מחר [ו]יבקש מהם השכירות.
<h2>דף כט:</h2>
רמי בר חמא ומר עוקבא בר חמא זבני לההיא אמתא מר אשתמש בה שנה ראשונה שלישית חמישית ומר אשתמש בה שניה רביעית וששית לסוף נפק ערער עיל[ו]יה אתו לקמיה דרבא אמר לה[ו] אתון מאי טעמא עבדיתו הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי. והוא הדין נמי אי אשתמש (בהו שלשים) [בה שלש] שנים רצופות כל חד וחד דלא הוי חזקה דקיימא לן שותפין אין מחזיקין זה על זה כשאין בו דין חלוקה. ודוקא היכי דידיעא מילתא דשותף הוה מעיקרא אבל אי לא ידעי בחד יומא סגי מגו דאי בעי אמר לא הוה לך בה שתוף מעולם השתא דאמר שתוף הוה לך בה וזבינתה מהימן.
<h2>דף לב:</h2>
רבא בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי אמר ליה אביי אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוי אמר ליה האי ארעא במשכנתא נקיטנא ליה (במשכנתא) מאבוהון דיתמי ואכלתה שני חזקה בחיי דאבוהון והוי לי זוזי יתירי גביה ואכלתה שני משכנתא ואמינא אי מהדרינא ארעא ליתמי ואמינא אית לי' זוזי יתירי בהדיה הא אמרי רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אכבשיה ליה לשטר משכנתא ואוכלה שעור זוזי דמגו דאי בעינא אמינא לקוחה בידי מהימנא כי אמינא אית לי זוזי יתירי בהדי מהימנא אמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עלה קלא דארעא דיתמי היא אלא זיל אהדרה ניהלה וכי גדלי יתמי זיל אשתעי דינא בהדייהו. פי' הכי הוה מעשה דרבא [בר] שרשום הוה ליה ארעא במשכנתא דסורא ואכלה שני חזקה בחיי אבוהון והוו ליה זוזי יתירי בשטרא גבי' ואי הוה מהדר ארעא ליתמי לא הוה שקיל זוזי יתירי אלא בשבועת המשנה שהיא בנקיטת חפץ להכי אמר אכבשה לשטר משכנתא ומקמי דאהדרה ניהליה לארעא אכלה שעור זוזי ולבתר הכי הוי להו יתומים תובעים ואנא נתבע ומהימננא ואי הוה מהדר לשטר משכנתא מקמי דליכול שעור ארעא אע"ג דאי הוה אמר לקוחה היא בידי מהימן בשבועת היסת כי אמר אית לי זוזי יתירי בהדייהו נשבע שבועת המשנה כדין נשבע על המשכון שנשבע שבועת המשנה לדברי הגאונים אע"פ שאני אומר שדברי הגאונים תקנת הגאונים היתה ולא מדין התלמוד כמו שאכתוב בעזרת הצור בזה הפרק. ואיכא מאן דאמר דאי הוה אמר לקוחה היא בידי מהימן בלא שבועת היסת דשני חזקה במקום שטרא קיימי ולאו מילתא היא שאין לך תביעה בעולם בטענת בריא שלא ישבע שבועת היסת ותלת שנין בארעא במקום חזקה דמטלטלין היא מה התם נשבע שבועת היסת אף הכא נשבע שבועת היסת. ואמר ליה אביי לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עליה קלא דיתמי היא. פי' ידיעא מילתא בסהדי שבתורת משכונא (דאית לי בך) [באת לידך] והוה ליה כעדים וראה דאמרינן לקמן בהאי פרקא דאפילו אחר אין לו חזקה. ועוד יש לומר אע"ג דידיעא מילתא בסהדי שבתורת משכונא באת לידו אית ליה חזקה ולא דמי למטלטלין להיכא דאיכא עדים וראה [ד]אין לו חזקה דשני גבי [חזקת ג' שנים] דאמרינן ליה [דאבע"ל] למחוייה. והא דאמר ליה אביי (דאמר ליה) לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עליה קלא דארעא דיתמי היא הכי קאמר כיון דידיעא מילתא שבתורת משכנתא דסוריא אתא לידך כך וכך ושוב לא מצית אמרת דהא נפיק עלה קלא דארעא דיתמי הוא. [ו]לאו קלא דעדות קאמר אלא קלא בעלמא וכסיפא מילתא למימר לקוחה היא בידי. והרב אבן מיג"ש ז"ל פרשה בשלא אכלה שני חזקה בחיי אביהם אלא דבתר דמית ואין מחזיקין בנכסי קטן ואי לא ידיעא מילתא דארעא דאבוהון דיתמי הוא הוה מהימן משום מגו דאי בעי אמר מעולם לא היתה שלך להכי אצטריך למימר דהא איכא עלה קלא דארעא דיתמי היא [הא לאו הכי] הוה מהימן. אלא זיל אהדרה ניהליה וכי גדלי יתמי זיל אשתעי דינא בהדייהו ואם היא מלוה בשטר גובה בשבועה ואם היא מלוה על פה אע"ג דאיכא עידי הלואה לא גבי אפילו בשבועה ומאי דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשים הני מילי כשחייב מודה או שמתיה ומית בשמתיה או תוך זמנו. ואי ליכא חד מהני אנפי לא גבי אפי' בשבועה דלעולם לא משכחת שבועה גבי יתומים במלוה על פה. כך קבלתי מאבא מארי ז"ל. ועובדא דגט פשוט דערבא דיתמי דפרעי למלוה מקמי דלודעוהי ליתמי מוכח הכי. ועוד ראיה גדולה ממה שאמרו בפרק המוכר את הבית [ע' ע"ב] שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה. פי' פלגא דמלוה אבל פלגא דפקדון אף בשבועה אינו גובה כיון שאביהם של יתומים היה נאמן לומר החזרתי לך בשבועת התורה אינו גובה המפקיד אפילו בשבועה. ומן הפירוש הזה יתבאר לך מה שכתב רש"י ז"ל בזה על לא נכון שהוא כתב דאי מלוה על פה בעדים היא נשבע המלוה שלא נפרע. גם מה שכתב רש"י ז"ל גבי קריביה דרב אידי בר אבין לסוף אודי ליה דאיהו קריב הוה טפי לא מחוור דאם כן מאי טעמא דרב חסדא. והרב אלפסי ז"ל גריס לסוף אתו סהדי דאיהו קריב טפי. ולפי הגרסא הזאת טעמיה דרב חסדא משום מה לי לשקר כגון דליכא סהדי דליכלינהו לפירי ורב חסדא לטעמיה דאמר מה לי לשקר במקום עדים (לא) אמרינן. ואביי ורבא דאמרי תרווייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואיכא מאן דגרסי לסוף אייתי סהדי דאיהו [קרובו] ולא אסהידו דאיהו קריב טפי. ואוקמיה רב חסדא בידיה מפני שכיון שלזה יש עדים ולזה אין עדים קם ליה רב אידי בחזקת קרוב והאחר בחזקת רחוק. ועל הפירות היה סבור רב חסדא להאמינו משום מגו כיון דליכא עדים על אכילתן ואביי ורבא סבירא להו כיון דאודי באכילת פירות ולא אמרי' מגו ואע"ג דגבי ארעא אמרינן מגו באכילת פירות כשאין עדים על אכילתן ומהדרי ארעא למערער. הכא שאני שכיון שהוא בחזקת רחוק על הדקל קם ליה בחזקת רחוק על הפירות. והרב ראב"ד ז"ל גריס ולסוף אודי ליה דהוא קריב ולא אודי ליה דקריב טפי ואפילו הכי כיון דההוא גברא אודי ליה לרב אידי ורב אידי לא אודי ליה רב אידי בחזקת קרוב והאחר בחזקת רחוק וטעמא דאביי ורבא כדפרישית כיון דקם ליה בחזקת רחוק על הדקל קם ליה בחזקת רחוק על הפירות.
<h2>דף לד:</h2>
ההוא ארבא דקא מנצי עלה בי תרי וכו' כמו שכתבה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו. ופרש"י ז"ל שלא היו זה וזה מוחזקין בה מדלא רמינן עלה מהא דתנן שנים אוחזין בטלית, וכן בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי. ואני אומר דלא דמי קרקע וארבא למטלטלין.
<h2>דף לו.</h2>
אמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה. פי' מפני שהם אסורין בהנאה ולא איכפת ליה. והרב אלפסי ז"ל גריס הרי זו חזקה. ותרגמא אאכילת עצים שאין ערלה אסורה בהנאה אלא הפירות אבל העצים מותרין בהנאה. וכן נמי כלאים העצים מותרין אם נפלו הגפנים או יבשו. אבל לזמור הגפנים של כלאים אסור דמחזי כמקיים כלאים. וכן נמי שביעית שנהנה מן העצים אבל הפירות הפקר הם לכל אדם. כן כתב הרב ראב"י ז"ל ויש לפרש כלאים בכלאי זרעים שהם מותרים באכילה אפילו בארץ ישראל כדמוכח בפרק כל הבשר [חולין קט"ו ע"א] וכן שנינו במסכת כלאים שכלאי זרעים מותרים באכילה וקמ"ל דאע"ג דאיכא אסורא בזריעתם הרי זו חזקה.
הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא אתא מרא דחושלי קא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי. הגאונים ז"ל אמרו דנשבע שבועת המשנה בנקיטת חפץ כיון שהוא נשבע ונוטל ואע"ג דמהימנינן ליה מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי דמיפטר בשבועת היסת אפילו הכי כיון שנשבע ונוטל נשבע בנקיטת חפץ ולא אמרינן מגו לאפטורי משבועה. ואני אומר כי תקנת גאונים היא ולא מן התלמוד דתניא אומן אומר שנים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל. ואמאי לא קתני ברישא כשהטלית ביד אומן נשבע ונוטל אלא לאו שמע מינה שלא היה מדין (הגאונים) [המשנה] אלא שבועת היסת הוא שנשבע אחר תקנת רב נחמן ושבועת היסת לא נזכרה לא במשנה ולא בברייתא. רק הרב ר' משה ז"ל מוכיח שכל נשבע ונוטל הוא שבועת המשנה מהא דתנן בפרק הגוזל [ב"ק קי"ד ע"ב] המכיר את כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול. [ו]הא דקתני הכא על בעל הבית להביא ראיה ולא קתני נשבע ונוטל [משום] דאפשר שיאמר לו בעל הבית טול הטלית בשכרך. ואע"ג דתנן בפרק הבית והעליה [ב"מ קי"ח ע"א] שאין יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך הכא שאני מפני שיש כפירת סלע אחד ביניהם ועל אותו סלע יכול לומר לו טול (הסלע) [הטלית] בשכרך.
<h2>דף לו:</h2>
הא דקיימא לן ניר לא הוי חזקה הוא הדין לזרע אבל בנין הוי חזקה דלא דמי לניר דשאני בנין דאיכא דעביד ואיכא דלא עביד ואיכא דעביד בבנין חזק ואיכא דלא עביד, וראיה לדבר הא דתנן האומנין אין להם חזקה ופרשו הגאונים אומני בנין, ומיהו (עד) הוא הדין למטלטלין.
הרב אלפסי ז"ל פסק כשמואל דאמר עד שיגדור שלש גדרות וימסוק שלש מסיקות והלכך דקל של נערה שהיא דקל ילדה המוציא פירות שני פעמים בשנה הוי חזקה בשלש גדרות וכל שכן אם קצר שלש קצירות שנה אחר שנה אע"פ שלא החזיק שלש שנים הוי חזקה. ויש מפרשים דקל נערה שמשיר פרותיו. ולא הוי חזקה אלא אם כן ליקט הפירות.
אמר אביי מדברי ר' ישמעאל נשמע להו לרבנן היו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה אכל עשרה בשנה זו [ועשרה בשנה זו] ועשרה בשנה אחרת הרי זו חזקה. לאו מי אמר ר' ישמעאל חד פירא הוי חזקה לכלהו פירי הכא נמי הני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני והני מילי דלא אפיקו אבל אפיקו ולא אכיל לא הוי חזקה והוא דבזעי בזועי. והרב ראב"ד ז"ל פי' אסיפא היכי (דלא אפיק ואכל) [דאפיק ולא אכל] דלא הוי חזקה דוקא דבזעי בזועי.
<h2>דף לז.</h2>
זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע. פי' ואפילו בשלשה אילנות דאמר ליה כי היכי דלדידי לית לי באילנות לדידך נמי לית לך [ב]קרקע. ואמטו להכי אתקיף ליה רב פפא אם איתא להאי טעמא לימא ליה בעל קרקע עקור אילנך שקול וזיל אפילו קודם שיבש דכי היכי דקרקע דידי לא מכחיש באילנך דידך [אילנך דידך] לא יכחיש בקרקע דידי. אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע, פי' ואפילו בשני אילנות משום דאמר ליה כי היכי דלדידך בעין יפה מוכר לדידי נמי בעין יפה מוכר. וחצי קרקע לאו דוקא אלא תחתיהן וביניהם ואם מת יטע אחר תחתיו אי נמי דוקא וכגון שכל הקרקע צריך לאילנות. מכר אילנות ושייר קרקע לפניו מחלוקת ר' עקיבא ורבנן רש"י ז"ל פי' דבשני אילנות מחלוקת ולדבריו פלוגתא דר' מאיר ורבנן בפרק המוכר את הספינה [פ"א ע"א] פליגי בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן דר' מאיר כר' עקיבא ורבנן [כרבנן] ומאי דאמרינן התם בפרק המוכר [פ"ב ע"ב] לא מיתוקמא מתני' כר' עקיבא מדקתני הגדילו ישפה ובמסקנא מוקמינן ליה כר' עקיבא אסיפא דשלשה אילנות קאי אבל (אי) ארישא דקתני הקונה שני אילנות לא קנה. לא קשיא הא דקתני ר' מאיר אומר יש לו קרקע דסבירא ליה כר' עקיבא. וסיפא נמי דקתני שלשה יש לו קרקע דמשמע הא שנים אין לו קרקע לא קשיא דמשום דתני רישא ד[ב]שני אילנות פלוגתא דר' מאיר ורבנן אשמעינן סיפא דבשלשה דברי הכל יש לו קרקע. ולפי הפי' הזה קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן כר' עקיבא וקיימא לן דשני אילנות אין לו קרקע ואם באנו לומר דבשלשה אילנות מחלוקת קשיא ההיא דהמוכר את הספינה [דאמרינן] לא מיתוקמא מתני' כר' עקיבא אלא לרבנן והא אמרת דלרבנן שלשה אין לו קרקע. וכתב הרב ראב"י ז"ל דאית דבעי מימר הא דאמרי' מכר אילנות ושייר קרקע לפניו דיש לו קרקע לר' עקיבא אפילו בשני אילנות כגון שלא שייר בעל הקרקע באילנות ולמה שאמרו בקונה שני אילנות בתוך שדה חברו לא קנה קרקע בששייר בעל הקרקע אילנות אחרים ולכך שייר כל הקרקע לעצמו. זה כתב הרב ראב"י ז"ל ולנו נראה דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן בשלשה אילנות וכמלא אורה וסלו דלרבי עקיבא יש לו כמלא אורה וסלו ולרבנן אין לו כמלא אורה וסלו אלא תחתיה ומפקינא לה הא מילתא מהא דגרסינן בפ' המוכר את הספינה [פ"ב ע"א] גבי קנה שלשה קנה קרקע וכמה אמר ר' יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהם כמלא אורה וסלו מתקיף לה ר' אלעזר השתא דרך אין לו דהויא לה ארעא אחריתא כמלא אורה וסלו יש לו. ואמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא לימא ר' אלעזר לית ליה דשמואל רביה דאמר שמואל הלכה כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר אמר ליה לא מיתוקמא מתני' כר' עקיבא וכו' משמע מיהא דלרבנן כיון דדרך (ארץ) אין לו כמלא אורה וסלו נמי אין לו אבל לר' עקיבא כיון דדרך יש לו כמלא אורה וסלו יש לו ור' יוחנן סבירא ליה כמסקנא דמשמע דמוקמינן למתני' כר' עקיבא ולפיכך אמר שיש לו כמלא אורה וסלו ור' אלעזר סבירא ליה דלא מוקמינן מתני' כר' עקיבא ולפיכך אמר השתא דרך אין לו כמלא אורה וסלו יש לו. ואי קשיא לך הא דגרסינן בשמעתא בברייתא דהמוכר את הבית [ע"ב ע"א] מני אילימא ר' עקיבא הא אמר ר' עקיבא מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש אי רבנן הא אמרי מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש. והא התם גבי שני אילנות קאי דקתני פחות מכן או יתר על כן ואי הקדישן בזה אחר זה הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם (אלא) [אלמא] פלוגתא דר' עקיבא ורבנן בשני [אילנות] היא, לא קשיא דהכי קאמר כיון דשמעינן להו לרבנן ור' עקיבא דאפילו בבור וגת שאינם בכלל מכר הם בכלל הקדש אפילו בשני אילנות ואע"ג דמסקינן התם דר' שמעון אליבא דרבנן כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר הכי נמי מקדיש בעין רעה מקדיש ואפילו הכי אמרינן (ר' עקיבא) [ר' שמעון] אליבא דמאן אי אליבא דר' עקיבא הא אמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש. התם נמי הכי קאמר כיון (דבית בור) [דבבור וגת] אליבא דר' עקיבא אין נכנסין בכלל מכר ונכנסין לכלל הקדש כל שכן תחתיהם וביניהם שהם נכנסים לכלל מכר שלשה אילנות שיכנסו בכלל הקדש שני אילנות.
<h2>דף לז:</h2>
אמר רבא אכלן רצופין הרי זו חזקה מכרן רצופין אין לו קרקע אליבא דהלכתא כשהם רצופין בפחות מארבע אמות והכי איתא בפרק המוכר את הספינה אמרי נהרדעי האי מאן דזבין דקלא לחבריה קני ליה משיפולא ועד תהומא פי' שאם יבש יטע אחר תחתיו. ואוקימנא בבא מחמת טענה שכך התנית עמי שאטע אחר תחתיו והוא הדין לשאר אילנות אם יבא מחמת טענה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שהדקל חשוב דרך להתנות עמו כן.
<h2>דף לט.</h2>
אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא מפרש טעמא בערכין [ט"ז ע"א] משום דחברך חברא אית ליה. ויש משום גלוי סוד [דאם אמר בפני תלתא אין בזה] משום מגלה סוד וכן משמע בשאילתות דרב אחאי.
<h2>דף מ:</h2>
אמרי נהרדעי כל מודעא דלא ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעה היא. במאי אילימא (במודעא) [בגט] ומתנה גלוי מילתא בעלמא היא ואי מודעא דזבינא והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא וטעמא דמילתא משום דקיימא לן כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני. מודה (רבינא) [רבא] היכא דאניס כי ההיא מעשה דפרדיסא. פי' מודה רבא היכא דמסר מעיקרא גלי דעתיה (וגמר) [באונסו דלא גמר] ומקני. ורב הונא דהוא מריה דשמעתא שמעינן ליה לקמן דאמר אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים רב הונא לטעמיה דאמר תליוה וזבין זביניה זביני והוה ליה למימר מודה רבא היכא דמסר מודעא מעיקרא. אלא להכי אמר היכא דאניס כי ההיא מעשה דפרדיסא לאשמעינן דאפילו באונס ממון זביני זביני אי לא מסר מודעא מעיקרא ואפילו לא בא האונס אלא שהיה מפחידו בו זביניה זביני. ומה שפי' הרב בעל המאור דלא כתבינן מודעא אפילו מסר מודעא קודם המכר אלא בההיא מעשה דפרדיסא שהאונס הוא באותו קרקע עצמו הנמכר, לא מיחוור דמאי דוחקיה דתלמודא למימר אליבא דרבא הכי לימא מודה רבא היכא דמסר מודעא מעיקרא דהא רב הונא דהוה מרא דשמעתא שמעינן ליה דאמר הכי אלא לאו שמע מינה כדפרשינן וכן פי' הרב ראב"י ז"ל כתב הרב אבן מיג"ש ז"ל הא דקיימא לן דבסתמא חיישינן למתנה טמירתא הני מילי מתנה דלא הוה מיד אלא לאחר זמן אבל במתנה מעכשו לא חיישינן למתנה טמירתא כיון שהוא יורד מיד במתנה אין לך פרסום גדול מזה.
<h2>דף מא.</h2>
הא דתנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה הוינן עלה בגמרא [פשיטא] מהו דתימא האי גברא מזבין זבינא ושטרא הוה ליה ואירכס והאי דאשתיק [סבר אי] אמינא מזבין זבינא לי אמרי לי אחוי שטרך מהו דתימא נימא ליה אנן ודילמא שטרא [הוה] לך ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל דלא טענינן ליה אנן אבל הוא חוזר וטעין ושמעינן מינה שאם טען מתחלה חזקה שאין עמה טענה וחזר וטען חזקה שיש עמה טענה חוזר וטעין ולא סתר טענה קמייתא.
ירושלמי הפותח חלון בחצר חברו אומר יגעת ופתחת בשמאל יגע וסתום בימין הגע עצמך היה מושיט לו צרורות יכיל למימר ליה מגחך הוינא בך. ודוקא בחזקה שאין עמה טענה אי נמי אפילו חזקה שיש עמה טענה דוקא חלון וכיוצא בו שהמזיק אינו עושה כי אם בתוך שלו והנזק אינו חסר בשעת ההיזק. אבל דבר שהוא עושה בתוך של חברו ובעל דינו הוא חסר באותו דבר כגון דלי(ת) ליה צנא דפירי וכגון הא דרב ענן הויא חזקה. אבל בחזקה שיש עמה טענה הסיוע הוא החזקה שמכר לו דהא רב ענן אמר ליה לרב נחמן והא אחיל ליה דאתאי וסייע בהדאי אמר ליה מחילה בטעות הוא דאת גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת, משמע דאי לא הויא מחילה בטעות הויא מחילה. ועובדא דרב ענן חזקה שיש עמה טענה היא שבא לו (בטעות) [בטענת] מקום הכותל שמחל לו מסתמא מפני הוצאות הבנין על (של) [חלקו דאי] לא תימא הכי היכי מהניא חזקה לרב ענן אפילו לא היתה מחילה בטעות והא חזקה שאין עמה טענה היא דרב ענן ודאי לא הוה טעין שמכרה לו או שנתנה לו במתנה וחזקה בקרקע ודאי לא מקנהו בלא טענה אלא לאו שמע מינה כדפרישנא. ובזה הדרך פי' הרב ראב"ד ז"ל. ופרש"י ז"ל דהא אחזוקי לי דכיון שהיה שם בעל הקרקע כשבניתי הכותל כמאן דאמר לי לך חזק וקני דמי. ואע"ג דשמעינן ליה לרב נחמן דאמר בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] דמחילה בטעות הויא מחילה שאני התם שהיה יודע בודאי שחבירו נוטל פירותיו ומחלם לו אלא שהמחילה היתה בטעות שהיה סבור שהמכר היה קיים אבל הכא שלא ידע בעל הקרקע שרב ענן לקח משלו כלום בכי האי גוונא ודאי מחילה בטעות לא הויא מחילה.
<h2>דף מא:</h2>
קיימא לן כר' שמעון בן אליעזר דבכת אחת נמי אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים יש בכלל מאתים מנה ועל המנה האחד נשבע ולא מפני עדות העד שאומר מאתים שהרי בשביל עדותו מחייבים אותו מנה ושבועה ותשלומין לא מחייבינן ליה בשביל עדותן אלא היינו טעמא דמחייבינן ליה שבועה משום דר' חייא שלא תהא הודאת פיו גדולה (מהודעת) [מהעדאת] עדים כדאיתא בשמעתא קמייתא דבפרק שנים אוחזין. וכי תימא שאני הכא דאיכא חד סהדא דקא מסייעא ליה שהוא העד המעיד על המנה, הגע עצמך אלו היה מודה מקצת והיה עד אחד מסייעו מי לא משתבע הכא נמי לא שנא. והאי הגע עצמך לא נהירא לי, ומסתברא שאינו נשבע כיון דחד סהדא מסייע ליה וכן כתבתי במסכת סנהדרין [בפ' זה בורר].
הא דאמרי' דאי אמר קמאי דידי זבנה מינך מהימן אפילו לא טעין הלוקח דר ביה המוכר ואי טעין דר ביה קמאי ולא אמר קמאי דידי זבנה מינך איכא דאמרי דמהימן מגו דאי אמר זבנה ממך. והרב בעל המאור אמר דלא מהימן ונראין דבריו מדאמרינן שאני לוקח דלא שדי אינש זוזי בכדי. אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וכן הלכתא.
שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולם בשטר. שנים האחרונים הם בשטר אבל הראשונים שאומר שלקחה מן המערער (דודאי) [בודאי] ליכא שטרא. והוא הדין בלוקח (אחר) [אחד] שלקחה מפלניא דזבנה מיניה והחזיק בו הלוקח שלש שנים ודר ביה המוכר חד יומא שצריך שטר ללוקח. ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק ולומר דדוקא בשלשה לקוחות אבל בלוקח אחד שאכלה שלש שנים אפילו שלא בשטר הוה לו למערער למחות. אפילו הכי מסתברא דהוא הדין ללוקח (אחר) [אחד] שאכלה שלש שנים ודר ביה המוכר חד יומא [ש]צריך שטר ולא מהניא ליה חזקה אלא בשאמר שלקחה בשטר. מעתה הא דאמרינן בריש פרקין דהיכא דאתו סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובלילא עדותם [עדות] כשאינם נוגעים בעדות, דוקא כגון שאמרו שדרו בתוך הבית בשטר דאי לא יכיל למימר המערער לא ידענא דאתיתו מחמתיה. ואע"פ שדרו בשטר נוגעים בעדותם הם במעידים על הלילות אי לא נקטי אגרי בידייהו. ומסתברא אע"ג דאיכא שטרא דאגרו מיניה צריך עדים דדר ביה, והוא הדין בלוקח כשאמר מפלניא זבינתיה דזבנה מינך ואית ליה עוד חזקה אע"ג דזבנא לוקח מההוא פלניא בשטרא צריך [עדים] דדרו ביה.
<h2>דף מב:</h2>
הרב אלפסי ז"ל אומר דשותפין היכא דנחית לכולה מחזיקים זה על זה, ורבינו חננאל כתב דהיכא דאית בה דין חלוקה לא שנא נחית לכולה או למקצתה מחזיקין.
<h2>דף מג.</h2>
תניא בני העיר שנגנבה ספר תורה שלהם אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, ודוקא בספר תורה דלהשמע קאי ולא מצי לאסתלוקי מינה אבל במידי אחרינא מסלקי בי תרי מינייהו ודייני ומסהדי ולא אמרינן תחלתו בפסלות הוא אבל בבעל דבר ליכא תורת עדות כלל ולא אמרינן תחלתו בפסלות וסופו בכשרות פסול אלא בפסול קורבה שתורת עדות עליו אם לא היה קרוב אבל בבעל דבר [תורת] ליכא עדות כלל, הראב"י ז"ל.
<h2>דף מד:</h2>
אמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ואפילו עשאו אפותיקי בשטר (במטלטלי) [דמטלטלי] לאו בני שטרא נינהו דאי לא תימא הכי הא דאקשינן בגמרא וליחוש דילמא מטלטלי אגב קרקע אקני ליה ליפרוך דילמא אפותיקי בשטר כתב ליה. ומגו שמעתא דרבא שמעת מינה הכי דגבי עבדו ודאי כשבעל חוב גובה הימנו [היינו בשטר].
גופא אמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי סוף סוף עליה דידיה הדר וכי תימא דילמא אפותיקי מפורש הוא שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אפילו הכי עליה דידיה הדר דבאפותיקי מפורש (אע"פ) שיש נכסים בני חורין [גובה מהם]. ועוד יש לומר דלעולם באפותיקי מפורש אע"פ שיש נכסים בני חורין גובה ממנו. ומיהו הכא לאו נוגע בעדות הוא דכיון דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה הוה ליה כלוקח (שלא) באחריות. ועוד יש לומר אפילו תימא דגובה מן האפותיקי אע"פ שיש נכסים בני חורין דוקא כשלקחה הלוקח באחריות דליכא פסידא דלוקח אי טריף ליה בעל [חוב] מיניה, אבל בלוקח שלא באחריות דאיכא פסידא ללוקח לא גבי אלא מבני חרי ובירושלמי שכתב הרב אלפסי ז"ל במסכת גיטין פרק השולח הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין וכו' משמע הכי דבאפותיקי מפורש גובה מן הלוקח אע"פ שיש נכסים בני חורין ושם בארתי. והכי גרסינן בירושלמי במסכת שביעית בפרק בתרא וכתבתיו במסכת גיטין בפרק השולח. ואי דלית ליה ארעא אחריתא מאי נפקא ליה מינה וכי תימא דחייש שיהיה לו נכסים אחרי כן. אינו מעיד עדות שקר על שמא אם עתה אינו נוגע בדבר, לעולם דלית ליה ארעא אחריתא אפילו הכי לא ניחא ליה דלהוי [לוה] רשע ולא ישלם. וכי תימא וכשמעיד עדות שקר לאו רשע הוא, התם אינו ידוע לבריות הכא ידוע לבריות, סוף סוף לגבי' דהאי לוה רשע מקרי [ואם תאמר] שאם יטרפנה המערער להוי לוה רשע מן הלוקח ומן הבעל חוב ואם ישאר ביד הלוקח לא יהיה לוה רשע אלא גבי לוקח, איכא למימר כיון דסוף סוף ידוע רשעתו לבריות לא יעיד עדות שקר בין רשעה אחת לשתי רשעיות.
<h2>דף מו.</h2>
אומן אין לו חזקה, מסקנא דשמעתא דהיכא דאיכא עדים וראה אפילו אחר אין לו חזקה, היכא דליכא עדים ולא ראה אפילו אומן יש לו חזקה דתניא כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל הלכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול למימר לא היו דברים מעולם בדליכא סהדי אי נמי החזרתים לך (בדליכא) [בדאיכא] סהדי וכו' לצדדין קתני בין ראה היכא דליכא סהדי בין לא ראה היכא דאיכא סהדי. היכא דליכא עדים (נראה) [וראה] (ד)אומן אין לו חזקה אבל אחר יש לו חזקה ודוקא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר [אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר] אפילו אחר אין לו חזקה. ודוקא שידוע שאותו כלי מן התובע [אבל באינו יודע] בין אומן בין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר נאמן מיגו דאי בעי אמר לא היה שלך מעולם. והיכא דאיכא עדים שבתורת אומנות או בתורת פקדון בא לידו ולא ראה איכא פלוגתא ביני רבוותא. הרב פסק באומן דאין לו חזקה אע"פ שלא ראה ולא מהימנינן ליה משום מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך. וההיא דאמרינן ראה תניא איכא לאוקמי בדליכא עדים ולפיכך אם לא ראה היה נאמן ואם ראה אינו נאמן. ועוד איכא לפרושי כדפירשה הרב אלפסי ז"ל. והגאונים ז"ל פסקו בדאיכא עדים ולא ראה אפילו אומן מהימן מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך דלא איתותב רבא אלא בדליכא עדים וראה שאין אומן נאמן בטענת לא היו דברים מעולם ולא בטענת לקוח הוא בידי, אבל בדאיכא עדים ולא ראה מהימנינן ליה מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך. והכי מסתברא דבדאיכא עדים ליכא לאפלוגי בין אומן בין אחר וכי היכי דאחר נאמן אומן נמי מהימן. והא דאמר ליה אביי לרבה אי הכי אפילו בעדים נמי, לדבריו דרבה קא מקשה כלומר כיון דסבירא לך מיגו בדליכא עדים וראה כל שכן בעדים ולא ראה אבל לדידי סבירא לי דבדאיכא עדים ולא ראה אמרינן מיגו אבל ליכא עדים וראה לא אמרינן מיגו דכיון שידוע שהכלי הזה היה מן התובע וראה הוה ליה כדאיכא עדים שבתורת אומנות בא לידו כיון שהוא אומן ידוע אע"פ שאינו ידוע שהוא אומן בכלי זה. ומסתברא כדברי הגאונים דבאיכא עדים ולא ראה אפילו אומן נאמן מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך דלא עדיף אומן מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר [באחר] שהוא נאמן בדאיכא עדים ולא ראה מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך. ואי אתה יכול לומר דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שהוא [אינו] נאמן בדאיכא עדים ולא ראה. דאם כן אפילו דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר לא יהא נאמן כדאיכא עדים ולא ראה. דבדאיכא עדים ליכא לאוקמי חלוק בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר וכיון דבדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן בדאיכא עדים ולא ראה הכי נמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר נאמן בעדים ולא ראה וכיון דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הוא נאמן [ה"נ] באומן ואע"ג דאיתותב רבא אפילו הכי מסתברא דלא עדיף אומן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כגון דאיכא עדים ולא ראה [ד]יהא נאמן באומן [באחר] (ו)[ד]באומן נמי (מאי) איכא למימר כי האי גונא (ובדאיכא) [דבדאיכא] עדים ולא ראה ליכא לאפליגי בין אומן לאחר וכיון דאחר מהימן אומן נמי מהימן.
תנו רבנן נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהם עד שיבא הלה ויטול את שלו בבית האבל ובבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר ר' חייא וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי אמר רב חייא בריה דרב הונא לא שנו אלא הוא אבל אשתו ובניו לא ואיהו נמי לא אמרן אלא טלית סתמא אבל אמר ליה טליתך האי לאו טלית דיד[י]ה הוא.
<h2>דף מו:</h2>
אמר רב אריס שהוריד אריסין תחתיו יש לו חזקה פי' בשלא עשה עמהם דלא עביד אינש דנחית אארעיה ושתיק. אמר ר' יוחנן אריס שחילק לאריסין לא הויא חזקה פי' כגון שעושה עמהם אימור (בהרמנא) [דהרמנא] בעלמא שוויוה אריס אינו מעיד בדהוי פירי בארעיה אע"ג דליתנהו השתא בדלא הוי פירי בארעיה משעת אריסותו מעיד. אמר ר' יוחנן אומן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה אריס אין לו חזקה בן אריס יש לו חזקה, גזלן ובן גזלן אין להן חזקה בן בנו של גזלן יש לו חזקה. היכי דמי אי דקא אתו בטענתא דאבוהון אפילו הנך נמי לא אי דקא אתו בטענתא דנפשייהו אפילו בן גזלן נמי לעולם דקא אתו בטענתא דאבוהון וכגון דקא אמרי בפנינו הודה לו (דאיכא למימר בפנינו הודה לו) דאיכא למימר קושטא קא אמרי הא אע"ג דאודי נמי לא כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה לשחוור. פי' כגון דאמרי בן אומן ובן אריס בפנינו הודה לו ומהימנא מיגו דאי בעי אמרי מינך זבינתא זהו הפי' הנכון. ולדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב כגון דקא אמרי עדים בפנינו הודה מילי מילי קתני ר' יוחנן אומן ואריס אין להן חזקה בדליכא עדים והוא הדין לבניהם. תניא בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם ומקשינן אשה שנתגרשה פשיטא ואוקימנא במגורשת ואינה מגורשת כדשמואל דאמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ודוקא תליוה וזבין דאגב אונסיה ואגב זוזי גמר ומקני אבל תליוה ויהיב תליוה וגריש דליכא זוזי לא. ואע"ג דפסקינן במסקנא דבין ארצי זוזי בין לא ארצי זביניה זביני ההיא לא ארצי בשעת המכר מיהו אתני בהדיה למיהב זוזי בתר הכי. ויש מפרשים לא ארצי זוזי שלא בירר היפות מן הרעות. ובלוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דליכא אונס אלא משום איבה אפילו יהיב לה זוזי על מנת שאין לבעלה רשות בה מקחה בטל, דאי לא תימא הכי הא דמקשינן בגמרא הא ראיה יש ותימא נחת רוח עשיתי [לבעלי] לישני ליה בדיהיב לה זוזי אלא לאו שמע מינה כיון דליכא אונס אפי' בזוזי מקחה בטל. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפ' הניזקין אבל הכא גבי אשה וסיקריקון ליכא מאן דיהיב להו זוזי דמשמע [דאי] קא יהיב להו זוזי גמרי ומקנו משום סיקריקון נקט לה אבל באשה [אפילו] יהבי לה זוזי מקחה קיים דאונס איבה לאו אונסא הוא דנימא אגב אונסא גמרה ומקניא. ומיהו מה שהבאתי ראיה מדלא שני [על] הא ראיה יש בדיהיב לה זוזי לאו ראיה היא כלל דאי הוה משני ליה הכי הוה דלאו כהלכתא דהא במסקנא דנכסי מלוג לא מצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אפילו בדליכא זוזי. הלכתא כמר בר רב אשי דאמר אמנה היו דברינו אין נאמנים אפילו בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דעולה היא ואין משים עצמו רשע מודעא היו דברינו נאמנים אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר מפני שניתן ליכתב דקיימא לן מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתבו וכיון שרשאים לכתוב הוה ליה כאלו נכתב המודעא ואתי שטרא ומרע שטרא. ויש מפרשים ניתן ליכתב להציל האונס מאנסו.
<h2>דף מט.</h2>
הא דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו רמי עלה פשיטא כיון דמשעבד לפירי פירי הוא דקא אכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן. וכי כתב לה הכי מאי הוה והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום ומשני בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו [לאדם] ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה והוה מצי לשנויי ליה בשקנו מידו כדשנינן גבי שותפין מעידין זה על זה ואפי' כשהיא נשואה מצי לסלוקי נפשיה בקנין דלא גרע מקרקע שלו שנתן לה במתנה דאמרינן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירו'. וכת' הראב"י ז"ל איכא מאן דאמרי דקנין אינו מועיל כלום לאכילת פירות של בעל דהוה ליה נותן דבר שלא בא לעולם דהא אין לו בגוף הקרקע כלום וכשנותן לה הפירות הוה ליה מקנה דבר שלא בא לעולם. ואע"ג דאמרינן המוכר שדהו לפירות התם גוף הקרקע הקנה לו שיאכל לפירות פירותיו עד זמן פלוני אבל הכא אין לו בקרקע כלום ואי מקנה לו הפירות דבר שלא בא לעולם הוא אבל על ידי סילוק סלוקי הוא דמסלק נפשיה ומתנה עלה שלא יירשנה כל זה כתב הראב"י ז"ל והא דאיבעיא לן בפרק הכותב קנו מידו מהו רגילים אנו לפרשה אברייתא דדין ודברים אין לי על שדה זו ובכולא תלמודא דקא משני בשקנו מידו אמסקנא דהתם קאי ואמר אמימר הלכתא גופא של קרקע קנו מידו. ומשום הכי בפרק הכותב לא שני ליה בשקנו מידו דהא אכתי לא ידעינן דבשקנו מידו מהני וכיון דהתם שהבעל כותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך לא שני הכי. והרב אלפסי ז"ל פי' התם בפרק הכותב קנו מידו בעודה ארוסה מהו. וקא מיבעיא ליה אם יועיל הקנין יותר מדין ודברים או לאו ואמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו כלומר מאי דמהני דין ודברים מהני קנין ותו לא והיינו שאם מכרה ונתנה קיים. אמימר אמר מגופה של קרקע קנו מידו ואינו אוכל פירות בחייה.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רב אשת איש צריכה למחות אוקמה (בבא) [רבא] בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות אפילו לגבי קרקע מהניא חזקת הבעל והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין. וקס"ד דהכי קאמר דלא מהניא חזקה לנזקין, אימא אין דין חזקה לנזקין, כלומר [ו]אפילו במקום שאין החזקה מועילה כגון בעל בנכסי אשתו הנזקין מועילים ואי בעית אימא הא אתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא ורב זביד אמר בבית הכסא פי' בקוטרא ובית הכסא לא מהני חזקה בלא טענה אבל לשאר נזקין מהניא חזקה שאין עמה טענה. אבל לעולם חזקה שיש עמה טענה בשלש שנים מהניא בקוטרא ובית הכסא דאי אמרת דאפילו חזקה שיש עמה טענה ובשלש שנים לא מהניא בקוטרא ובית הכסא אם כן למאי דקס"ד דמקשה דהא דאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין דכל נזקין שבעולם אמר קשיא מתני' דתנן חלון הצורי יש לו חזקה סולם הצורי יש לו חזקה אלא לאו שמע מינה כדפרשינן. והוה מצי לשנויי ליה [דהא] דאמר רב צריכא למחות בחזקה שיש עמה טענה ובשלש [שנים] מיירי אלא אי הוה משני ליה הכי לא הוה משני ליה כהלכתא להכי שני ליה אליבא דהלכתא. ויש לפרש דמעיקרא הוה קא סלקא דעתין דמקשה דהכי קאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין כלומר במקום שאין חזקת שלש שנים מהניא כגון בעל בנכסי אשתו וכיוצא בו כשעשה לו נזקין כגון שחפר בו בור שיחין ומערות לא מהניא. ושני ליה אי בעית אימא הא אתמר עלה א"ר מרי בקוטרא וכו' כלומר הא דאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין פירושא דמילתא לאו כדקא ס"ד אלא הכי קאמר דלא מהניא חזקה שאין עמה טענה לנזקין ובקוטרא ובית הכסא דוקא. ואיכא מאן דמוכח מהא דראובן שמשכן חצר לשמעון ובא שמעון ופתח חלונותיו בחצרו ורואים בחצר זה הממושכנת לשמעון והחזיק בה שמעון דהא הכא שהשדה ביד הבעל הוא ואפילו הכי כשחפר בה בורות שיחין ומערות הויא חזקה ואיכא למימר דלא דמי דשאני הכא שהזיק בגוף הקרקע.
<h2>דף נא.</h2>
תניא לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגרשה אין להם עליו כלום. תניא אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר (לבעלה) [לאשה] ואם מתה יחזיר לבעלה אבל אם גרשה ומתה לא יחזיר לבעלה. קבל מן העבד יחזיר לעבד מת העבד יחזיר לרבו ואפילו נשתחרר ומת יחזיר לרבו דמסתמא דרבו הוא.
<h2>דף נג.</h2>
אמר ר' יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהם החזיק באחת מהם לקנותה קנאה לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה. ודוקא בנכסי הגר אבל בנותן מתנה קיימא לן כשמואל דאמר מכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהם קנה כולם. מסקנא דשמעתא דמאן דמחייב טסקא ומת אין בנו הבכור נוטל בנכסיו פי שנים דראוי הוא אלא אם כן פרע טסקא ומית אבל בכרגא דלאו ראוי הוא דאקרקף דגברי מנח. ודוקא טסקא דמחייב למלכא ואין מחוסר גביינא וכשפורע (המלך) [למלך] הוה ליה כמאן דזבין ארעתיה והוה ליה ראוי אבל חוב דעלמא או כתובת אשה דמחוסר גוביינא לאו ראוי הוא.
<h2>דף נו.</h2>
אין שם לא מצר ולא חצב מאי. פי' ר' מרינוס כל שנקראת על שמו היכי דמי אמר רב פפא דקרו ליה בי גרגותא דפלניא. דוקא בשדה גינה שמשקין אותה מן הגרגותא אבל בשדה לבן כדאזיל תיירא דתורי והדר. ויש עוד לפרש דבשדה לבן ושדה גינה חד דינה הוא וההיא דלעיל הכי קאמר אינה מסויימת במצריה עד כמה כלומר כמה יחרוש בה ויקנה כל השדה אמר רב כדאזיל תיירא דתורי והדר אבל במכוש אחד קנה כל שנקראת על שמו אע"פ שמסויימת במצרניה [קנאה כולה] לרב [אבל לשמואל אין נ"מ דהא גם] ממסויימת במצרניה אליבא דשמואל לא קנה אלא מקום מכושו בלבד.
<h2>דף נו:</h2>
הא דאמרי' למעוטי שנים [אומרים] אחד (לגבה) [בגבה] ושנים [אומרים] [אחד] בכריסה לאו אליבא דהלכתא היא (רק) דהא קיימא לן דשתי שערות במקום אחד בעינן ואם כן לא נפקא לן מחצי דבר. וכי תימא וכיון דקיימא לן דשתי שערות במקום [אחד] בעינן וקיימא לן כרבנן אם כן חצי דבר מאי עבדי ליה. איכא למימר למעוטי שנים אחד אומר מימין ואחד [אומר] משמאל ושניהם (ממקום) [במקום] אחד ומפני שהוא דבר רחוק לא שני ליה בגמרא הכי. וכי תימא מאי שנא שתי שערות מחזקה אליבא דרבנן חזקה [תלויה] בזמן והוה כוליה דבר שערות ששניהם בזמן אחד ולא העידו כי אם על האחד הו"ל חצי דבר כך פי' הרב ר' שמואל ז"ל. אמר רב יהודה אמר שמואל אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה. פי' אע"פ שמכחישים זה את זה שזה אומר אכלה חטים בשנת אב"ג וזה אומר לא כי אלא באב"ג אכלה [שעורים] הרי זו חזקה כיון דתרווייהו בחזקה מעליא קא מסהדי מתקיף לה רב נחמן אלא מעתה אחת אומרת אכלה אג"ה ואחת אומרת אכלה בד"ו (ואובדה) [ואוברה] אג"ה הכי נמי דהויא חזקה דאי לא מסהדי (דאובדה) [דאוברה] מאי קא פריך הא לא דמי אהדדי דאלו חטים ושעורים כל אחד מעיד דאיכא חזקה. (ואף) [והכא אף] שנים שהעידו כך אינה חזקה דבעינן רצופין אלא ודאי בדאובדה מיירי. אמר ליה הכי השתא התם שתא דקא מסהיד האי [לא קמסהיד האי] וכיון דמכחשי אהדדי בשתא עדות [מוכחשת] היא בחקירות. אבל בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי ולאו עדות מוכחשת היא. ואם היה אחד מעיד על אב"ג ואחד על דה"ו כיון שכל אחד מעיד על חזקה מעליתא הרי זו חזקה אע"ג דשתא דקא מסהיד האי לא מסהיד האי וזה שאמרו בפרק זה בורר מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה בעידי חזקה.
<h2>דף נז.</h2>
הא דאמרינן גבי ההוא שטרא דהוו חתימי עליה בי תרי הכא קא נפיק תלתא ריבעי דממונא אפומא דאחי. טעמא דמילתא דתרי אחי (לחד) [כחד] סהדי הוי וכיון דקא נפיק [תלתא] ריבעיה דממונא אפומא דאחי לא קרינא ביה על פי שנים עדים כך פרש"י ז"ל. וכתב הרב ראב"י ז"ל אין דעתי מיושב על זה הפי' דאם כן דתרי קרובים כחד חשבינן להו והיינו טעמא דפסלינהו רחמנא אלא מעתה תרי קרובים דמסהדי על חד שחייב לחבירו מנה יתחייב שבועה [קרי ביה] בעדותן כדין עד אחד. ולדידי לא קשיא מידי דשאני התם הואיל ושניהם עדים בדבר אחד הוה לי' כנמצא אחד מהם קרוב או פסול שעדותן בטלה לגמרי. אבל הכא שאין העד האחד מעיד על עדות אחיו שהאחד מעיד על כתב ידי חברו ליכא למפסלה משום נמצא קרוב או פסול. ובקצת נוסחאות של פרש"י ז"ל נמצא דטעמא דמילתא דפסיל רחמנא קרובים לעדות אחת משום שאינם חשובין [אלא] כעד אחד ועל זה תמה הרב ראב"י ז"ל ועם כל זה יש לתרץ לשון פרש"י ז"ל נמי כמו שכתבתי שכך רצה לומר טעמא דמילתא דפסלה רחמנא שני אחין כשאין מעיד האחד בעדות חברו אלא משום דתרווייהו כעד אחד נינהו.
הא דתנן אלו דברים שיש בהן שעור חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה, אוקימנא [ד]בחצר השותפין עסקינן דאמחיצה קפיד אהעמדה כדי לא קפיד אבל בחצר שאינו של שותפים אפילו אהעמדה כדי קפיד והויא חזקה, ולדברי הגאונים ז"ל שמפרשים משנתנו בחזקה שאין עמה טענה (דבחזקה) [ובחזקה] שאין בה שלש שנים אם העמיד ראובן בהמתו פעם אחת בחצר שמעון הרי זו חזקה אם לא העמיד בה דרך שאלה. ויש מי שאומר כי אף לדברי הגאונים כל אלו השנוים במשנתנו חזקה שיש עמה טענה היא וחזקת שלש שנים מפני שגוף הקרקע הוא מפסיד על ידי נזקים אלו. והרב אבן מיגש ז"ל פירש בחזקה שאין עמה טענה ובחזקה שאין בה שלש שנים ופי' דבחצר השותפין [יש חילוק] בין העמדה למחיצה וכיון דהעמדה [בכדי אינה חזקה אבל בשאר אדם מחיצה נמי] אינה חזקה. וזה הפירוש הוא רחוק מן הדעת. ור"ש ז"ל פי' משנתנו בחזקה שיש עמה טענה ובחזקת שלש שנים. ומאי דאתקיף רב ששת והא ניר דבנכסי הגר לא קנה. מתפרש שפיר לפי' רש"י ז"ל והוא מעט רחוק לפירוש הגאונים (ואלי) [ואפילו] הכי מסתברא כדברי הגאונים כמו שכתבתי בפרק לא יחפור. ירושלמי שכתב רבינו חננאל ז"ל. [א"ר אלעזר גידל] תרנגולת בחצר שאינו שלו הרי זו חזקה. אמר ר' יוסי ויאות וממה נפשך אם יש לו רשות לגדל [הרי זה גידל ואם אין לו רשות לגדל] הרי זה (במחזיק) [החזיק]. הא דתנן המרזב שאין לו חזקה ויש למקומו חזקה מפרשינן בגמ' תלתא פרושי. וכ' הרב אלפסי ז"ל שלשתם אע"פ שנראה חולקים זע"ז ולדבריו צריך לפרש דמאי בשאין יכול לעקרו דקאמר ר' חנינא ור' חייא בר אבא מרוח זה לרוח אחר. הא דאמר ר' זירא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות הפי' הנכון הוא דאחלון המצרי קאי אבל הצורי אפילו למעלה מארבע אמות יש [לו] חזקה וכן כ' רבינו יעקב ז"ל והעיד כי מה שפי' רש"י ז"ל דאחלון הצורי קאי חזר בו בסוף ימיו. ת"ר מעשה [באדם אחד] שפתח חלונותיו לחצר השותפין ובא לפני ר' ישמעאל בר' יוסי אמר החזקת בני החזקת בא לפני ר' חייא אמר יגעת ופתחת יגע וסתום, והלכתא כר' חייא וה"מ מקמי דמטי ליה הזיקא אבל לאחר דמטי ליה הזיקא חזקתו חזקה אפילו בחזקה שאין עמה טענה ואפילו בלא שלש שנים, כך כתב הרב ר' יוסף אבן פלאט בשם הגאונים והרב אבן מיגש ז"ל ואיכא דמפרש תלתין יומין כדאמרי' בכשורא דמטללתא.
<h2>דף נט:</h2>
מתני' לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין בנה עליה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו. לפי מה שכתב הרב אלפס ז"ל בפרק המוכר את הבית פי' (משום) משנתנו כך היא. מעיקרא הוה קס"ד דהכי קאמר לקח בית בחצר אחרת שלא היתה פתוחה לחצר השותפין [לא יפתחנה] מאי טעמא מפני שמרבה עליהם את הדרך פי' שישכירנה לאיש אחר אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עליה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו וכיון שפתוחה לתוך ביתו לא ישכירנה לאיש אחר אע"פ שפתוחה לחצר השותפין והיינו דקא פריך בגמרא והלא מרבה עליהן את הדרך כלומר כי פתוחה ביתו מאי הוי כיון שפתוחה נמי לחצר השותפין דבכי האי גוונא ודאי אסור לפי שפתוחה נמי (אחרת) [לחצר] השותפין איכא רבוי הדרך. ומשני אמר רב הונא מאי חדר שחלקו לשנים ומאי עליה אפתא. פי' לא כדקא סלקא דעתין מעיקרא שהיתה פתוחה לחצר השותפין דבכי האי גוונא ודאי אסור אע"פ שפתוחה לתוך ביתו. אלא מתני' כגון שאינה פתוחה לחצר השותפין [שחלק ביתו ועליה נמי אינה פתוחה לחצר השותפין] אלא שבנה עליה על גבי ביתו ופתחה לתוך ביתו ולא לחצר השותפין ובכי האי גוונא ליכא ריבוי הדרך ואע"פ שיכול להכניס סחורה ו[ל]פרק משא יותר ממה שהיה מכניס שם מתחלה כיון שאין פתוחה לחצר השותפין אין כאן רבוי הדרך. כך פי' משנתנו לדברי הרב אלפסי ז"ל והוא הדין אמת אע"פ שקבלנו מרבותינו שאין לו לאדם (שיפתח) [שיש לו] פתח לחצר השותפין להגביה כותלו והוא הדין מעוקל.
<h2>דף סא:</h2>
לפי סוגיא דשמעתא משמע דלא צריך למכתב לא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום אלא כשמכר לו בית בבירה גדולה ומצר לו מצרים החיצונים אבל אם מכר לו בית לבדו או שדה אחת לבדה כיון שמסר לו מצרי הבית או השדה לא צריך ליה למכתב לא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום. ומיהו נהגינן האידנא לשופרא דשטרא דבכל מצר שבעולם כתבינן הכי. גם הרב אלפסי ז"ל כתבה סתם.
<h2>דף סג.</h2>
הא דתניא תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע איכא דמפרש דסומכוס לטעמיה דאמר ממון המוטל בספק חולקין ולפיכך נותן [רביע] לפי שאין משמעות חלק יותר ממחצית (דיש) [ויש] במשמעות משהו לפיכך נוטל (הבית) רביע. ואם כן דלאו [כ]הלכתא היא דקיימא לן כרבנן דאמרי אוקי ממונא בחזקת מריה ואחרי שכתבה הרב אלפסי ז"ל יש לנו לפרש דמשמעות חלק אין פחות מרביע.
<h2>דף סג:</h2>
הא דאמר רב פפא גבי על מנת שהדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו אם רצה לבנות על גבה בונה, אוקימנא דאי נפלה הדר בני לה אבל בנין עליה ממש בלא על מנת נמי בונה מוכר שהלוקח לא קנה עומקא ורומא. [ו]מאי עליה שיבנה המוכר (עמוד) [עמודים] חוץ לבית ויבנה עליהם עליה אבל על גבי כותליו של מוכר ודאי אינו רשאי ויש לומר דעל גבי כותל נמי רשאי ומאי דאמרינן אי נפל הדר בני לה לאו בדנפיל הדיוטא מיירי דהא ההוא אפילו בלא על מנת יכול לבנות. אלא הכי קאמר דאי נפל הבית והדיוטא ובנה בעל הבית את הבית בונה דיוטא על גבה ואי לא על מנת לא בני לה כגון דנפל הבית. הא דתנן המוכר את הבית לא מכר את המפתח אוקימנא אפילו במפתח קבוע.
אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא מאי טעמא עומקא ורומא בסתמא [לא קני], פי' שאין יכול הלוקח לחפור ולבנות (אי הכי) [אהני] עומקא ורומא למקני עומקא ורומא שיוכל להגביה, אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למיקני בור ודות ומחילות. ועד רום רקיעא למקני גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. ומסתברא דאי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא ולא כתב ליה עומקא ורומא [לא סגי].
<h2>דף סט.</h2>
מתני' המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצורכה וכו' מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפא והוא דמתקנן, עולא אמר אבנים הסדורות לגדר דמתקנן וסדרן. ואת הקנים. קנים מאי עבידתייהו אמרי דבי ר' ינאי קנים המחולקים שמעמידים תחת הגפנים והוא דמשפיין ומוקמן, (ולא) [ו]את התבואה אע"ג דמטאי למחצד. ואת חיצת הקנים שהיא פתוחה מבית רובע אע"ג דאלימי. ואת השומירה העשויה בטיט ואע"ג דלא מחברא בטינא. ואת [ה]חרוב שאינו מורכב ואע"ג דאלימי. אבל לא מכר את התבואה התלושה מן [ה]קרקע אע"ג דצריכא לארעא (ולא חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואף על גב דאלימי אבל לא מכר את התבואה התלושה מן הקרקע דסדירא לארעא). ולא את הקנים שהיא בית רובע ואע"ג דקטיני ולא את השמירה שאינה עשויה בטיט ואע"ג דלא מחברא בטינא, ואית דגרסי איפכא מכר את השומירה שאינה עשויה בטיט ואע"ג דלא מחברא בטינא. ולא את חרוב המורכב ואע"ג דקטיני, בעי ר' אלעזר מלבנות של פתחים [מהו היכא דמחברי בטינא לא תיבעי כי תיבעי דנקיטי בסיכי מאי תיקו בעי ר' זירא מלבנות של חלונות] מהו מי אמרינן לנוי בעלמא עבידי או דילמא כיון דמחברי מחברי תיקו. בעי ר' ירמיה מלבנות של כרעי המטה מהו דמיטלטלי בהדה לא תבעי לך דודאי קנה כי תיבעי לך דלא מטלטלי בהדה מאי תיקו. וכל תיקו דממונא קולא (לתובע) [לנתבע] ולא קנה הלוקח, (חביבא) [סביב] אמר רב משרשיא מכאן למצרים מן התורה, פי' שקנה המצרים פי' שימצור לו מצרים, אמר ליה ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דקלי יהיב ליה תרי דקלי ואי לית ליה [זבין ליה] תרי דקלי. כתב הרב אלפסי ז"ל שמעינן מהא דמאי דמזבין לחבריה מידי דשכיח למזבן אע"ג דליתא לההוא (מרא) [מידי] ברשותיה מחייב למזבן ומיתן ליה, וקיימא לן נמי דפוסקין [על] (בית) שער [שבשוק] אע"פ שאין לו ותניא נמי בתוספתא המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה.
<h2>דף ע.</h2>
בעי מיניה רב אחא בר רב הונא מרב ששת אמר לו חוץ מחרוב פלוני חוץ מסדן פלוני מהו אותו חרוב הוא דלא קנה הא שאר חרובין קנה אע"פ שהם מורכבין או דילמא כיון דאי לא אמר חוץ מחרוב פלוני מורכב אין החרובין המורכבין בכלל המכר השתא נמי אינן בכלל המכר אמר ליה לא קני תדע דאלו אמר ליה שדי מכורה לך חוץ משדה פלוני הכי נמי דההיא שדה הוא דלא קנה הא אחרנייתא קנה והא שדה אמר ליה אלא לדמי הכא נמי לדמי, פירש רבינו חננאל ז"ל דבשדה זו שמכר (לא) [ליה] שייר דמי אותו פלונית וכן דמי החרוב והסדן וחזינן אי לאחר ששייר דמי אותה שדה ודמי החרוב נשתייר בשדה תשעה קבין שהיא שדה המקח קיים ואי לא מקחו בטל דהא שדה אמר ליה ופחות מתשעת קבין לאו שדה היא. וכי תימא ודילמא משום דרך קאמר כדאמרינן גבי בור ודות א"כ לימא חוץ מן החרובין למה ליה למימר חוץ מחרוב פלוני אלא לאו שמע מינה לדמי. וכן נמי אי אמר ליה חוץ מחצי [חרוב] פלוני כשם שלא קנה שאר החרובין גם מה ששייר באותו חרוב נמי לא קנה ולדמי הוא דקאמר ליה ששייר באותו שדה שמכר לו דמי חצי חרוב.
בעו מיניה מרב חסדא המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתיו לך מהו. אמר ליה נאמן בשבועת התורה מיגו דאי בעי אמר נאנסו. וההיא דגרסינן בפרק כל הנשבעים [שבועות מ"ה ע"ב] מכלל דתרווייהו סבירי להו המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בשטר. הכי קאמר צריך [להחזיר] לו בשטר שאם לא יחזיר לו בשטר אינו נאמן אלא בשבועת התורה והכי מוכח התם ואין הקושיא הזאת כדאי להקשות בה שום מבין ומשכיל.
<h2>דף ע:</h2>
תניא שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה. פי' מחצה שהיא מלוה אבל פלגא דפקדון אפילו בשבועה אינו גובה דכיון דאי הוה אבוהון קיים מצי טעין החזרתיו לך אנן נמי טענינן ליתמי, וכי תימא אמאי לא פטרינן (ליה) [להו] משום טענת נאנסו דהוה אבוהון יכול למטען. איכא למימר אם איתא דנאנסו מימר הוה אמר בעוד שהוא בפני עדים כיון דמפקיד לא ידע אלא מפומיה דנפקד אבל בטענת החזרתיו לך היה סומך הנפקד על אמונת המפקיד. (ומאי) [והיינו] דקאמר אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר הכי בשעת מיתה. אבל לא מחייבינן ליתמי משום מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דגבי יתמי ליכא למימר הכי כיון דלא ריע טענתייהו דלא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא היכי דריע טענתייהו כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אי נמי נסכא דר' אבא דאמר אין חטפי ודידי חטפי. אבל גבי [יתמי] דלא [ריע] טענתייהו לא אמרינן הכי. והרב ראב"ד ז"ל פי' דהכא ביתומים גדולים עסקינן שהיו גדולים בשעת מיתת אביהם וטוענים אמר לנו אבא החזרתים לך ואמטו להכי לא פטרינן להו משום טענת אונסין דהא אינהו גופייהו מודו דלא נאנסו. והרב בעל המאור תירץ דאע"ג דאבוהון הוה מצי למטען נאנסו לא טענינן להו ליתמי הכי (דנהי) דכללא הוא דלא טענינן ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון אבל מידי דמצי טעין אבוהון איכא דטענינן ואיכא דלא טענינן הא כיצד כל דבר שהוא קרוב בזה אמרו טענינן ליתמי כל דבר שהוא רחוק מן הדעת כגון טענת אונסין לא טענינן להו. ואייתי ראיה מהנהו הלכתא עובדי דפרק הכותב [כתובות פ"ה ע"ב] דגרסינן התם ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא לקמיה דר' אמי אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא והדבר ידוע שאלו היה חסא קיים והיה טוען לקוח הוא בידי אפילו בדלא אמיד אפילו הכי לא טענינן להו ליתמי כיון שהוא רחוק מן הדעת זהו תורף דבריו. ואני אומר אפילו היה חסא קיים והיה טוען לקוח הוא בידי היכא דראה לא היה נאמן בדלא אמיד וראיה לדבר הכי גרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ע' ע"א] אמר ליה רבא לרב נחמן הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו אמר ליה בדקינן גברא וכו' ושקלינן מיניה דהבא פריכא במשכנתא ויהבינן ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד ודוקא דהבא פריכא אבל מאני לא דילמא פקדון נינהו ואתו מרייהו ויהבי בהו סימנא ושקלי להו. נראה ודאי בדלא אמיד עסקינן דאי אמיד אמאי שקלי להו וקאמר דאי יהבי בהו סימנא שקלי לה מן הנפקד אע"פ שהוא קיים. וכי תימא דדילמא מית הנפקד ואתו מרייהו ויהבי בהו סימנא ושקלי להו וכי מיית מאי הוי והרי מסרן הנפקד בבית דין בחזקת שהם שלו אלא לאו שמע מינה דהיכא דראה אפילו הנפקד קיים לא מצי טעין לקוח הוא בידי היכא דלא אמיד וההיא עובדא דחסא מיירי בדלא (אניסנא) [ראה וכי תימא] אם כן מאי רביתיה דאבוהון דיתמי מיתמי [דהא טענינן להו כל מה דמצי טעין אבוהון] דאבוהון היינו טעמא דמהימן משום דלא ראה ומהימנינן ליה משום מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך או לא היו דברים מעולם דהא בדליכא עדי פקדון מיירי מדקאמר ועוד הא קא יהיב סימנא אבל לגבי יתמי היכא דחזי לכסא דכספא בידייהו ליכא למטען להו החזרתיו לך משום הכי לא טענינן להו (ללוקח) לקוח הוא בידי. ומה דאייתי ראיה מההיא דגרסינן בפרק הגוזל זוטא אם אמרו גדולים יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש ליה ולא מידי פטור. טעמא דאמרו יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך הא אם אמרי אין אנו יודעים חייבים ואע"ג דאבוהון הוה מהימן בשאין גזלה קיימת לא טענינן להו ליתמי הא לאו ראיה היא כלל דהתם אגזלה קיימת קאי דאבוהון נמי לא הוה מהימן ולעולם כללא הוא דטענינן ליתמי מידי דמצי טעין אבוהון.
<h2>דף עב:</h2>
אמר רב הונא חרוב המורכב וסדן השקמה תורת אילן עליו דהיכא דהקדיש או מכר שני אילנות והאי יש לו קרקע תורת קרקע עליו דלא מזדבן אגב ארעא, אמר ר' אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו דתרי עומרין שכחה שלשה אינן שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה.
<h2>דף עו:</h2>
אביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם. איכא מאן דמוקים להא דאביי בספינה שמשיכתה כבדה אבל בבהמה שמשיכתה קלה כיון דקיימא לן כרבנן דאמרי זה וזה במשיכה אלמא בהמה דקה וגסה כהדדי נינהו וכי היכי דבהמה דקה במשיכה ולא במסירה [הכי נמי בהמה גסה במשיכה ולא במסירה] דלא אשכחן תנא דלימא בהמה דקה נקנית במסירה אפילו ברשות הרבים דאי נמי הוה איפסיקא הלכתא דנקנית במסירה לא הוה קניא במסירה אלא ברשות הרבים והשתא דאיפסיקא הלכתא [זו וזו במשיכה] אלמא אפי' ברשות הרבים לא מקניא במסירה. ולפום האי סברא מפקינן מהילכתא כל ההיא שמעתא דשנים אוחזין [ב"מ ח' ע"ב] דאמרינן התם מוסירה מחבירו קנה במציאה ובנכסי הגר לא קנה. ותו אמרינן התם אחד רכוב ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה. טעמא דאחד רכוב חמור הא לאו הכי תפוס במוסירה [קנה] ועוד דאביי ורבא סתם אמרי למלתייהו. ורבא גופיה אמר בפרק שנים אוחזין בר אידי אסברה לי כאדם המוסר [דבר] לחברו בשלמא מחברו קנה וכו' ומפירוש רבינו שלמה ז"ל נראה בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"ב ע"א] דבהמה נמי נקנית במסירה ואף על גב דאיכא לשנויי דכל ההיא שמעתא דשנים אוחזין הוא אליבא דמאן דאמר נקנית במסירה אפילו הכי מסתברא דלא מפקינן לה מהלכתא וכיון דאביי ורבא סתם (גמרי) [אמרי] למילתייהו אלמא בהמה גסה נמי נקנית במסירה ברשות הרבים דלא מקניא במשיכה אבל בסימטא דאפשר במשיכה [אינה] נקנית במסירה. והשתא דאיפסיקא הלכתא במשיכה ולא במסירה היכא דאפשר במשיכה כגון סימטא לא מקניא במסירה אבל ברשות הרבים דלא מקניא במשיכה (דאפשר) [דאי אפשר] במשיכה נקנית במסירה. ואיכא מאן דאמרי (כמאן) [דמאי] דאמרי אביי ורבא מסירה קונה ברשות הרבים אף ברשות הרבים קא אמרי והוא הדין לסימטא אבל משיכה דוקא בסימטא אבל ברשות הרבים לא ולא מסתברא כותיה וכן קבלתי מאבא מארי ז"ל דכל היכא דאפשר במשיכה כגון סימטא במשיכה ולא במסירה לא שנא ספינה ולא שנא בהמה. וכל היכא דלא אפשר במשיכה כגון ברשות הרבים נקנית במסירה לא שנא ספינה ולא שנא בהמה.
<h2>דף עז.</h2>
אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה דמילי נינהו ומילי במילי לא (מהניין) [מיקנין], ומסקנא דאגב ארעא מיקני רוב החכמים עלה בדעתם דאגב לא בעינן לא כתיבה ולא מסירה ולא כן הוא האמת דבאגב ארעא לא בעינן מסירה אבל כתיבה ודאי בעינן דלא עדיף בשום פנים בעולם אגב קרקע ממסירת השטר. ורבינו שלמה ז"ל גריס הלכתא אותיות נקנות במסירה רק בכל הספרים ובהלכות הרב אלפס ז"ל גרסינן אין אותיות נקנות במסירה. ומאי דאמרינן בפרק גט פשוט [קע"ג ע"א] אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך [להביא ראיה] ורבא אמר אין צריך להביא ראיה התם פליגי אליבא דמאן דאמר אותיות נקנות במסירה ונפקא מינה למתנת שכיב מרע שאין צריך כתיבה ומסירה דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמיין. ואליבא דאביי אם היה שטר חוב יוצא מתחת ידו וטוען במתנת שכיב מרע נתנה לו צריך להביא ראיה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה רק שיוציא השטר חוב וזהו שאמר אותיות נקנות במסירה כלומר אותיות הנקנות במסירה כגון מתנת שכיב מרע ואע"ג דבמתנת שכיב מרע לא בעינן לא כתיבה ולא מסירה (כגון) [כיון] דלא מצי אביי ורבא לאפלוגי אלא בהוצאת השטר משום הכי אמר מסירה ועיקר הפי' דפליגי [אליבא] דמאן דאמר אותיות נקנות במסירה ונפקא מינה למתנת שכיב מרע אבל למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה לכולי עלמא צריך להביא ראיה דגרסינן בפרק זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא בהאי שטרא דפרענא הוא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות (אין) נקנות במסירה ומיגו דאי בעי אמרה לקוח הוא בידי אלמא רבא גופיה דאמר אין צריך להביא ראיה (דגרסינן בפרק זה בורר ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא בהאי שטרא דפרוע הוא) סבירה ליה אליבא דרבנן דאמרי אין אותיות נקנות במסירה [ד]לא מצי אמר לקוח הוא בידי.
אמר רבי יצחק אמר רב שני שטרות הן. אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. פי' זכו עשו חזקה בשדה זו לפלוני אבל אם אמר קנו ממני אינו חוזר בשטר דסתם קנין לכתיבה עומד וזהו שאמרו בפרק גט פשוט [קע"ב ע"א] אמר להו רבא בר שילא להנהו דכתבי אקנייתא כי כתביתו הני שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתבי ההוא יומא (וגם) [ואם] היה יכול לחזור בו נמצא שלא חל השעבוד עד כתיבת השטר ואם כן אי כתבי האי יומא דקנו הוה ליה מוקדם ואע"פ דר"ש ז"ל מוקים לה בשטר מתנה או בשטר שאין בו אחריות דליכא משום מוקדם לא מסתברא כותיה דהא אמר שמואל בפרק שנים אוחזין [ב"מ ט"ז ע"ב] המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואם כדברי ר"ש ז"ל שיכול לחזור בו אפילו לאחר קנין ניחוש דילמא הדר ביה לאחר כתיבת השטר קודם שנמסר למלוה ומיד עדים נפיל דנהי דליכא [למיחש] דלבתר דהדר ביה הלוה מסרוהו לו למלוה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אלא ניחוש דילמא (לעדים) [מיד העדים] נפל וכתב ללות ולא לוה או מסרוהו ללוה שחזר בו וכי תימא הוה להו לסהדי למיקרע שטרא אי הדר ביה לוה. (ו)הא אליבא דרב אשי בשטרא דלאו הקנאה אע"פ שאין כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אפילו הכי כיון דנפל איתרע ליה וחיישינן דילמא איקרי וכתב כל שכן הכא דאיכא למיחש דילמא חזר בו ומיד עדים נפל או החזירוהו ללוה ומיד לוה נפל. וכן קבלתי מאבא מרי ז"ל וכן מעשים בכל יום. ומאי דקאמר חוזר בשטר איכא לעיוני במאי עסקינן אי בשטר מתנה הא אין בו אחריות ומאי נפקא ליה מינה שיחזור בשטר ואי בשטר מכר בלא שטר נמי. אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ומאי נפקא ליה מינה. איכא דפריש בשטר מתנה ומאי כתבו לו את השטר באחריות. ואיכא מאן דפריש בשטר מכר ולענין פשיטי דספרא דקיימא [לן] לוקח נותן שכר. והרב ראב"י ז"ל פי' בתשובותיו לעולם בשטר מכר וכגון שמכר לו שדהו בעדים ולא בשטר דקיימא לן דמוכר שדהו בעדים ובא בעל חוב וטרפה גובה מנכסים משועבדים. ואלו בא זה שלקחו בעדים כשבא בעל חוב לטרפה בפני בית דין דנין שיטרפנה הבעל חוב היו כותבין לו טירפא לזה הלוקח בעדים אלא לא חשש זה הלוקח לבא לבית דין והניחה לבעל חוב לטרפה לפני המוכר ולאחר ימים אמר זה הלוקח למוכר אתה יודע שבעל חובך טרף ממני זה הקרקע ושלם לי מה שנתתי (לי) [לך] בו ואמר המוכר כבר פרעתי ושלמתי לך הכל ואלו היה השטר בידו [אינו] יכול לטעון פרעתי ולכך יחזור בשטר כדי שיהא נאמן לומר פרעתי אם יפרענו עד כאן. ואית ליה פסידא בכתיבת השטר, והרב ראב"ד ז"ל כתב לעולם בשטר מכר וכי אמר רב גובה מנכסים משועבדים הני מילי בסתם אבל אמר [לא] תכתבו לו את השטר אינו גובה מנכסים משועבדים.
<h2>דף עז:</h2>
תני רב תחליפא קמיה דר' אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות, והא אנן לא מכר תנן אמר ליה איפכא א"ל לא תתרגם מתניתך בשאדוקין בו. נראין הדברים דהוא הדין צמד ובקר אם היו אדוקין בשעת המכר אמרינן בהו הדמים ראיה. אמר רב נחמן דקל אין [לו] גזע. סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הדקל דכיון דלחפור ולשרש קאי אסוחי אסח דעתיה מיניה. מתקיף לה רב פפא והא קנה שני אילנות דלחפור ולשרש קיימי וקתני דיש לו גזע אלא אמר רב פפא אין לו גזע לבעל [דקל] לפי שאין לו גזע.
<h2>דף פב:</h2>
הא דתנן קנה שלשה אילנות קנה קרקע והוא הדין לדרך כיון דקיימא לן כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן בשני אילנות דאמר ליה בארעא דידך קיימי. [פ"ג ע"א] בעי ר' ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו אמר ליה רב גביהא מבי כתיל לרב אשי תא שמע דתנן המבריך שלשה גפנים בכרם ועקריהן נראין ר' אלעזר בר' צדוק אומר אם יש ריוח בניהן מארבע אמות ועד שמנה אמות מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ואי זבין ליה תלת (היני) [היגי] רומייתא אע"ג דלא מזדרע בינתים לא קנה קרקע. [פ"ג ע"ב] בעי מיניה הלל מר' עלה ארז בניהם מהו עלה ברשות דידיה נפק אלא היה ארז עומד ביניהם מהו אמר ליה קנה וקנה.
<h2>דף פד:</h2>
הא דאמר ר' יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה אסיקנא במודד לתוך קופתו אבל על גבי קרקע לא קנה והיינו אידך [דר' יוחנן] דאמר כליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה אלמא טעמא דאיכא כלי הא ליכא כלי לא קנה. ודוקא (כשהמודד) [כשהמוכר] מודד והניח על גבי קרקע וכי תימא אי כשהמוכר מודד מאי טעמא דמאן דאמר על גבי קרקע קנה והא תניא אם היה כלי של אחד מהם ראשון ראשון קנה במה דברים אמורים בסימטא אלמא צריך כליו של לוקח התם מסתמא הכא דאמר זיל קני. ולא נהיר דאם כן הוה ליה למיתני חמש מדות דאי אמר ליה זיל קני אפילו בקרקע סימטא קנה אלא שיש לומר אי אמר ליה זיל קני קני אפילו בקרקע סימטא (קנה) [ולא קתני] מדה חמישית הוא דהוה ליה (במדת) [כרשות] לוקח דאמרינן כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. והרב ראב"ד ז"ל פי' כשמדד הלוקח ואע"ג דמדידה מועיל דמשיכה מעליותא היא כיון דמדידת פירות צורך מוכר הוא לא קנה דלא אמרינן משיכה קונה בסימטא אלא במשיכה שהיא צורך הלוקח ולא צורך המוכר. (ועוד פי' דכי אמרינן משיכה קונה בסימטא אלא במשיכה שהיא צורך הלוקח ולא צורך המוכר). ועוד פי' דכי אמרי' מדד והניח על גבי קרקע ממש דבכי האי גוונא [לאו] משיכה מעליתא היא אלא שהפירות הם בקרקע הסימטא בכליו של מוכר אבל לתוך קופתו של לוקח קנה. בעא מינה רב ששת מרב הונא כליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח או לא קנה לוקח כלומר בתר כלי אזלינן או בתר רשות אזלינן ולא איפשטא הלכך בין כליו של לוקח ברשות מוכר בין כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה.
<h2>דף פה.</h2>
הא דתניא אם היה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה, אוקימנא בשהיו בה שנתות ובשנתמלאו השנתות אבל אם לא נתמלאו לא קנה עד שיתמלאו ובשלא היו בה שנתות לא קנה עד שתתמלא המדה דכולה מדה חד מכר הוא ויכול לחזור בו עד שיקבל כל המכר ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח כיון שכל הפירות שמכר קם ביד הלוקח אע"פ שאמר לו כור בשלשים אני מוכר לך לא אמרינן שתלה עקר מכירתו בסכום המדה ולא קנה עד שימדוד לו את כל הכרי אלא כיון שכל הפירות ברשות הלוקח הם כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ובכי האי גוונא משכחת לה ארבע מדות דמדת סרסור אע"פ שנתמלאו השנתות למוכר עד שתמלא המדה, [ד]במדה של לוקח ראשון ראשון שהגיע לשנתות קנה במה דברים אמורים בסימטא ובחצר שהיא של שניהם [אבל] ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ברשות מוכר ומדה דלוקח אי נמי רשות לוקח ומדה דמוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו כדין מוכר. ומיהו אי פרע הלוקח מעות ובעי למהדר ביה לא מפקינן מיניה דמשום [דזה ספיקא דדינא] והוה ליה למיתני מדה חמישית בכי האי גוונא אלא כיון דלא פסיקא ליה לא קתני אבל ארבע מדות דקתני מילתא פסיקא היא בין ללוקח בין למוכר. אי נמי איכא למימר דברייתא פשיטא ליה אי לבתר כלי אזלינן אי לבתר רשותא אזלינן וליכא חלוק בין פרעו ללא פרעו לתנא דברייתא ולא מצי למתני חמש מדות אבל לדידן דמספקא מילתא אי סבירא ליה לתנא דברייתא אי בתר כלי אזלינן או בתר רשות אזלינן וזה הוא הנכון, והא דקתני בד"א בסימטא ובחצר שאינה של שניהם והוא הדין אפילו ברשות מוכר למאן דאמר בתר כלי אזלינן. והיינו ברשות מוכר דשכיחא מאני דמוכר לא קנה עד שיגבהנה ברשות לוקח דשכיחי מאני (ללוקח) [דלוקח] כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואפילו ברשות מוכר אי נמי ברשות לוקח וליכא כלי כיון שקבל עליו [מוכר קנה] לוקח. והאי דמוקמינן לה ברשות לוקח וכליו דלוקח למעוטי כליו דמוכר אבל רשות לוקח בלא כליו דלוקח נמי קני [ו]ברשות הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח בלא שנתות ובלא מדה אע"פ שהזכיר לו מדה שאמר לו כור בשלשים אני מוכר לך. וזה שלא כדברי הרב בעל המאור ולדבריו לא מפרשי ארבע מדות שפיר.
<h2>דף פו.</h2>
והא דתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהם דוקא במסובלי (דהומי) [דתומי] שאין שם כלי אבל יש שם כלי לא קנה. ומיהו אי פרע לוקח למוכר והמוכר אינו רוצה לחזור בו (ומפקינן) [לא מפקינן] מיניה זוזי דשקיל מהלוקח. אבל אי אמר ליה זיל קני בין כליו של לוקח ברשות מוכר בין כליו של מוכר ברשות לוקח קנה. ואי זבין תרי זביני הך לוקח מהך מוכר חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח יהבינן ליה ללוקח הפחות משני (המקוחות) [המקחות] וזכה בו ממה נפשך הרב בעל המאור ז"ל.
<h2>דף פו:</h2>
הא דתנן המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה, אוקימנא בשליפי רברבי אבל בשליפי זוטרא כיון דבני הגבהה נינהו בהגבהה אין במשיכה לא ודקתני סיפא הלוקח פשתן מחברו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום משום דמשמט.
<h2>דף פז.</h2>
מתני' הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה. גמרא משום דתלש כל שהוא קנה פי' למה קונה הפשתן בתלש כל שהוא אפילו תימא (אפילו) כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הלא התלישה אינה חזקה. ושני ליה דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא ומקני מה שעליה, ובשתלש הרי יפה את הקרקע והוי כמאן דזכי בארעא אדעתא דארעא שקנה וכיון דפשתן מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בחזקה והתלישה היא החזקה. והרב אלפסי ז"ל פי' בתשובותיו שהפשתן כיון דלתלישה זבניה כתלוש דמי וכמטלטלי דמי דקיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי. הלכך לא סגי ליה בדמים (או) [אלא] אגב ארעא או בשוכר את מקומו ויפוי הקרקע הוא בתורת אגב קרקע או בתורת שוכר את מקומו דבההיא אגרא אגר ליה אתריה ואע"ג דקיימא לן כרבנן דאמרי ענבים העומדות ליבצר לאו כבצורות דמו. שאני התם דלא הפקירן לתלוש אלא לשמור ואינן עומדות לו לבצור אע"פ שהם מבושלים כל צרכן.
מתני' המוכר שמן ויין לחברו והוקרו או הוזלו משנתמלאת המדה ללוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר ואם היה סרסור ביניהם ונשברה חבית נשברה לסרסור. אוקימנא במדת סרסור רישא (ומדה) [מדה] בלא סרסור סיפא בסרסור עצמו אבל במדה דלוקח אע"פ שלא נתמלאת המדה ללוקח אם היו בה שנתות והגיע לשנתות.
<h2>דף פז:</h2>
הא דתנן השולח בנו אצל חנוני פרכינן עלה והא צלוחית אבדה מדעת היא. ואוקימנא כגון שנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי מר סבר שואל הוי ומר סבר גזלן הוי ושמעת מינה דשואל כיון דאהדרה במקום שהניחה בעלים אע"פ שאינו משתמר חזרה גמורה היא אבל גזלן בעינן חזרה גמורה במקום המשתמר.
<h2>דף צב.</h2>
אתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמר הרי [זו מקח טעות] ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתי לך ולחזי האי גברא אי לשחיטה זבין אי לרדיא זבין. פר"ש ז"ל בשמכירין זה את זה וכיון דמוכר ידע בלוקח דלרדיא זבין מקח טעות הוא. נראה מדבריו שאם לא היו מכירים אע"ג דלוקח לרדיא זבין יכול לומר (השוכר) [המוכר] אנא לא ידענא דלרדיא זבנת ולפי הפי' הזה הוה יכול לשנויי ליה כשאין מכירים זה את זה [ולי נראה] כיון שהדבר ידוע לכל העיר דהאי גברא לרדיא זבין ולא לשחיטה הוה ליה כמאן דמסר מודעה דלרדיא זבין וראיה לדבר ההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ט ע"ב] ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר אתא לקמיה דרבא אמר ליה דברים שבלב אינם דברים ושמעת מינה שאם היו דברים היה המקח בטל ואע"פ שהלוקח לא ידע דאדעתא למיסק לארץ ישראל זבין כיון שהדבר ידוע שזה לא מכר אלא אדעתא למיסק לא מכר לו שדהו אלא אדעתא למיסק הכא נמי כיון שהדבר ידוע שהלוקח לא לקח אלא לרדיא לא נתן מעותיו אלא לרדיא ואע"פ שהמוכר לא היה מכירו להכי איצטריך לשנויי ליה דגברא דזבין להכי ולהכי. הדר אקשינן ולחזי דמי היכי כלומר אם דמי רדיא לרדיא ומקח [טעות] הוא ולעולם חוזר. אי דמי שחיטה לשחיטה ואי פחות משתות מחילה אי שתות קנה ומחזיר אונאה או יתר על שתות בטל מקח עד כדי שיראה ומיהו לאחר כדי שיראה נקנה מקח דהכי אסיקנא בפרק הזהב [ב"מ נ' ע"ב] ואע"ג דאמר[י] רבנן אין הדמים מודיעים הני מילי לענין צמד ובקר דתרי מילי נינהו וכיון דאדכר ליה צמד ולא בקר לא אמרינן שמכר לו הבקר בשביל הדמים כיון שלא הזכיר הבקר. אבל בדבר אחד אפילו רבנן מודו שהדמים ראיה אי לשחיטה או לרדיא. ואיכא דמתרץ הא אמרינן התם מאי אין הדמים ראיה נמי דהוי בטול מקח [או] בכדי שהדעת טועה הוא. ולא מיחוור האי תירוצא דהתם לא הוי בטול מקח בשביל הדמים הא אין עליך לדון כלשון אחרון (או) [אלא] כלשון ראשון. וכתב הרב ראב"ד ז"ל דלא אמרינן ולחזי דמי היכי באותו דבר עצמו אלא כשיש הפרש בין דמי זה לדמי זה ליתר משתות אבל בפחות משתות לא אמרינן הדמים ראיה אף באותו דבר עצמו.
<h2>דף צה.</h2>
תני ר' חייא המוכר יין חבית לחבירו נותן יין שכלו יפה. הא דתנן המוכר מקום לחברו לבנות לו בית וכן המקבל מקום מחבירו לבנות לו בית חתנות לבנו או (אלמנות) [בית] לבתו נעשה לו ארבע אמות על שש. כתבו הגאונים ז"ל דוקא מקום אבל מכר בית סתם בארבע אמות על ארבע סגי. תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה (משום) [מקום] הלוכו דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום. אמר ר' יוסי בר' חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בשביל של [כרמים] הואיל ונעשה להלוך נקנה בהילוך. כי אתו לקמיה דר' יצחק אמר להו הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבישתא והדרי ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא אבל לא סיימי מחיצתא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא. ואית דגרסי איפכא לא אמרן אלא דלא סיימי מחיצתא אבל סיימי מחיצתא כי היכי דשקל כרעא ומנח כרעא.
<h2>דף צה:</h2>
איבעיא להו מרתף של יין סתם ולא אמר לי' למקפה מאי פליגי בה רב אחי ורבינא חד אמר מקבל וחד אמר אינו מקבל. כתב הרב אלפסי ז"ל דספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע הלכך מקבל. ואני אומר דוקא כשפרעו הלוקח אבל אם לא פרעו אין מוציאין מיד הלוקח דאוקי ממונא בחזקת מריה. והביא ראיה מההיא דגרסינן בפרק קמא דיום טוב [ביצה ז' ע"א] ההוא דאמר ביעי דדיכרא למאן יהבו ליה ביעי דספנא מארעא אמר ר' אמי מקח טעות הוא והדר פשטא [מהו דתימא] האי דלאכילה קא בעי להו והאי דקאמר ביעי דדיכרא דשמנין ונפקא מינה למיתבא ביני וביני קמ"ל. ולאו ראיה ברורה היא דשאני התם דאיכא למימר דדמי יתירי יהב לה בביעי דדיכרא משום דשמנין טפי ומיהו [בין] ביעי דדיכרא בין ביעי דספנא מארעא תרווייהו חזי לאכילה. אבל שור נגחן דלא חזי לרדיא מקח טעות הוא אפילו בפחות משתות.
<h2>דף צו:</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל הא דאמר שמואל חמרא אכתפא דגברי שוור דקיימא לן כותיה אי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה או בקנקנים דלוקח אע"ג דאמר ליה למקפה. נראה מדבריו דבתוך שלשה ימים אמרינן לא איבעי ליה לשהוייה בדלא אמר למקפה כיון דשנה בעלים אמרינן מזליה גרם (ולא) [דלא] מיבעי לשהויי. והא דמקשינן לר' יוסי בר' חנינא וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי מפני ששינה רשות בעלים הוא ופי' חמרא אכתפא דגברי שוור לדברי הרב ז"ל כיון (שאמר) [שטלטול] הלוקח או קנקנים גורמין. אלא שצריך לעיין לפי' הרב ז"ל כיון דקנקנים דמוכר הם להחמיץ היין בתוך שלשה ימים הוה לן למימר כיון דעכשיו בתוך שלשה ימים החמיץ בודאי כשלקחו הוה ריחיה חלא וטעמא חמרא ואפילו למאן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא מיהו כיון שהתחיל להחמיץ בריח סופו להחמיץ בטעם והוה ליה מקח טעות דהא גבי תרומה גבי הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך אמרינן הכי דכיון דעכשיו נמצא חומץ בתוך שלשה ימים ודאי הוה ריחיה חלא וטעמא הכי. והוה ליה מקח טעות אלא שיש לדחוק ולומר לדעת הרב ז"ל כיון ששנה בעלים אפשר דמעיקרא הוה יין גמור בריח וטעם ועכשיו בתוך שלשה ימים נמי הוה חומץ גמור בריח ובטעם. ולפי הפי' הזה הא דאמרינן גבי תרומה כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין דוקא כשלא מכר אותו חבית שבדק אבל אם מכר אותו חבית, והלוקח תרם ממנו אפילו בתוך שלשה ימים ספק. ולא מחוור אלא עיקר הפי' חמרא אכפתא דגברי שוור הוא כמו שקבלתי מאבא מרי ז"ל דדוקא כתפא כלומר האנשים שהוליכו היין מרשות מוכר לרשות לוקח הנדנוד הוא גורם להחמיץ היין אפילו בתוך שלשה ימים. ושמואל ור' יוסי בר' חנינא לא נגעי אהדדי כלל דשמואל איירי בנדנוד היין על כתפות האדם אע"פ שלא הורק היין מכלי אל כלי מכלי המוכר לכלי של לוקח וההרקה והקנקנים גרמו להחמיץ ולא נגעי אהדדי כלל [ואיתא להא] ואיתא להא וכן כתוב בספר המאור ז"ל. ולפי הפירוש הזה מה שאמרו בתרומה כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין כשלא הורק מכלי אל כלי ולא ניטלטל ממקום למקום שאם הורק או ניטלטל בתוך שלשה ימים הראשונים נמי ספק.
<h2>דף ק.</h2>
תניא ר' אליעזר אומר רבים שבררו לעצמן מה שבררו בררו. ודוקא בשאבדה להם דרך. וכן הלכה ומתניתין דקתני ושלו לא הגיעו משום דכל מן הצד דרך עקלתון היא קרובה לזו ורחוקה לזו והוה לן למימר דמה שנתן לא נתן כיון דמקח טעות הוא. אלא היינו טעמא דמה שנתן נתן משום דרב יהודה דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ודוקא בשלא החזיקו בו בתורת גזילה כגון משנתנו וכגון שאבדה להם דרך בתוך שדהו אבל אם החזיקו בתורת גזלה מותר לקלקלו ונקיט פזרא ויתיב דעביד אינש דינא לנפשיה.
<h2>דף קב:</h2>
בית כור עפר אני מוכר לך פר"ש ז"ל דוקא דאמר בית כור עפר הראוי לזריעה אבל לא אמר ליה עפר אפילו (כלי) [כלו] סלעים הגיעו. היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדים עמה פר"ש ז"ל צריך שיתן לו הבית כור בקרקע חלק ושוה אבל אם השלים לו הנקעים (סגי ואין כאן משום שלשה) לא עשה ולא כלום לפי שאין אדם [רוצה] שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשלשה מקומות. ויש מפרשים דבהשלמת הנקעים סגי ואין כאן משום שלשה מקומות כיון שמשלים לו כל הבית כור אבל בשאין משלים לו הבית כור [רק עם הנקעים הוי כשלשה מקומות] ואותם הנקעים מסתברא שהם [של] מוכר מאחר שאינן בכלל המכר, והרב ר' משה ז"ל כתב שהם של לוקח. וברוחב הנקעים לא שמענו שעור ופר"ש ששעורן ארבעה טפחים ברוחב.
<h2>דף קג.</h2>
ירושלמי רחבן בכמה ר' (חני) [חגי] אומר עד עשרה ר' יוסי בר אבין אמר עד ארבע אמות. ומה שאמרו בגמרא טרשים בת ארבע קבין, פר"ש ז"ל דאפחות מעשרה קאי. אבל בגבוהות או עמוקים עשרה אפילו פחות (מעשרה) [מארבעת] קבין אין נמדדין עמה ואנו רגילים לפרש הא דאמר ר' יצחק טרשים שאמרו בית ארבע קבין אכולי מילתא קאי דבפחות מארבע קבין אפי' בגבוהין עשרה נמדדין עמה ויותר מארבעת קבין אפילו פחות מכן אין נמדדין עמה. ומה שאמר ר' יוחנן והוא שמובלעין (ברחבה) [ברובה] של שדה, ומה שאמר מר עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין, פר"ש ז"ל (דאם תאמר) [דאתי] לאפוקי שאם מובלעים בפחות מחמשת קבין למר עוקבא ובפחות מרובה של שדה לר' יוחנן אפילו פחות מכן אין נמדדין עמה דהויא לה קרחא. אבל ביותר מחמשת קבין או מרובה של שדה כל שכן שנמדדין עמה דכל כמה שהטרשים מפוזרים (עבידי) [עדיפי] ללוקח. ויש מפרשים בהפך שמפוזרים גריעי ליה ללוקח מפני שהיא כשלשה ושנים מקומות. גמרא. והוא שמובלעים ברובה של שדה.
<h2>דף קג:</h2>
מתני' בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה [הותיר] כל שהוא יחזיר יש כאן שלשה דינין במשנתנו כשאמר לו מדה בחבל המקח קיים. מיהו הותיר כל שהוא יחזיר. פיחת כל שהוא ינכה ולא (כן) פי' במשנתנו עד כמה יפחת ויהיה המקח קיים וכי נאמר שאם לא יהי' שם אלא חצי בית כור שיהיה המקח קיים והלא יש טענה ללוקח לומר בית כור לקחתי ולא [חצי] כור שיהיה המקח קיים, ואם אמר (כאלו) הן חסר הן יתר פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה (לא) הגיעו אם אמר לו (בסימנין) [בסימניו] ובמצרניו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה דכיון שאמר לו מצרי השדה או שהראהו לו משמע השדה כמות שהוא בין גדול בין קטן מיהו כיון דאמר ליה בית כור לא אחיל ליה יותר משתות אבל עד שתות נתרצה במקח זה ובבית כור קבלו.
ובדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומשמע בפרק המוכר את הספינה שהמקח בטל. הני מילי היכא שהטעהו שאמר לו יש כאן שלש מדות ולא מצא בו אלא שתים אבל הכא מאי אטעיה הרי קבלו בבית כור ומסתמא מחל לו עד שתות וברישא נמי דקתני גבי מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה ומשמע שהמקח קיים ואמאי הא דבר שבמדה הוא והמקח בטל התם נמי לא אטעי מידי שהרי אמר לו מדה בחבל ויכול למדדו ואנן סהדי שאין המוכר והלוקח רוצים לבטל המקח אם פיחת כל שהוא או הותיר כל שהוא אלא ינכה או יחזיר אבל לעולם אם הטעהו בדבר שבמדה אפילו פחות מכדי אונאה בטל ולא סגי בחזרת האונאה. וראיה לדבר מההיא דהמוכר את הספינה [צ' ע"א] אין מוסיפין על המדות יתר על שתות מאי טעמא אילימא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח אפילו פחות משתות נמי דהא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ולא שנא קרקע לא שנא מטלטלים בדבר שבמדה בטל מקח אם הטעהו. וגרסינן בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן האחים שחלקו לקוחות הן פחות משתות נקנה מקח. והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעלוייא אבל פליג במשחתא הא אמר רבא כל דבר שבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, ובפרק הזהב גרסינן [ב"מ נ"ו ע"ב] בעי רבה חיטים וזרען בקרקע יש להם אונאה או אין להם אונאה כמאן דשדו דמו ואין להם אונאה או דילמא בטלי להו אגב ארעא, היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שיתא ואתו סהדי דלא שדא בה אלא חמש והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר (ומוכר) ומשמע בפרק המוכר את הספינה שהמקח בטל [וי"מ] הני מילי במטלטלין אבל במקרקעי המקח קיים אם ינכה אם פחות או יותר. והרב ר' משה ז"ל כתב דאפילו במטלטלין בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין פחות מכדי אונאה חוזר באונאה אבל אין המקח בטל אפי' ביתר משתות ומיהו ההוא דהמוכר את הספינה [משמע] שהמכר בטל אפילו פחות משתות. והרב אבן מג"ש ז"ל גריס התם מאי טעמא אין מוסיפים על המדות יתר על שתות. לכך אני אומר דלא שנא קרקע ולא שנא מטלטלין דדבר שבמדה שהטעהו מקח בטל.
הא דתנן לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא אף הרובעין אכולה מילתא קאי בין שהותיר תשעת קבין בין שלא הותיר אלא שמונה קבין כיון שיש בהם יותר מרובע הכל הוא מחזיר. והרב אבן מג"ש פי' דוקא בשהותיר תשעת קבין שדה אבל בשמונה קבין שאינו חשוב המותר בלבד הוא מחזיר ולא הרובעין דמחילה נינהו.
<h2>דף קד.</h2>
בעי ר' חייא בר אבא רובא במעוטא ומעוטן ברובה מהו תיקו. בעי ר' ירמיה עשוי כשיר מהו תיקו. כשורא מהו כאיצטדינין מהו תיקו. דרך עקלתון מהו תיקו על פני כולה מהו תיקו ואית דלא גרסי על פני כולה מהו. תנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה (פר"ש סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה) פר"ש סלע יחידי שעומד (בשדה) [חוץ מן השדה]. ויש מפרשים כל הטרשים של ארבעת קבין הם סלע יחידי והוא מקום בפני עצמו ולפיכך אמר פחות מעשרה אין נמדד עמה. וכן אם היה סמוך (לחצר) [למצר] כיון שעומד בראש השדה אין נמדד עמה אפילו פחות מעשרה. בעי רב פפא מפסיק [עפר] בינתים מהו. בעי רב אשי עפר מלמעלה וצנומא מלמטה או עפר מלמטה וצנומא מלמעלה מהו תיקו. איבעיא להו בית כור סתמא מהו תיקו ואסיקנא כהן חסר הן יתר דמי [ו]אפילו פחת רובע לסאה שהם שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו. וכי תימא והרי טרשין שאמרו בת ארבעה קבין אבל ביותר מארבעת קבין אין נמדדין עמה והשתא אי ליתנהו כלל הגיעו טרשין מבעיא. איכא למימר טרשים גריעי ליה ללוקח מפני שהם כשנים או שלשה מקומות ועוד יש לומר דרישא דמתני' כגון שהיא בקעה גדולה שיכול להשלים כל הבית כור אבל כשהוא שדה יחידי אפי' פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו.
אמר רב הונא תשעת קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה ורב נחמן אמר אפילו שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור ואידך אי הוי תשעת קבין מהדר ליה ארעא ואי לא לא. פי' אם הותיר כל שהו על שבעת קבין ומחצה לכור כיון שהוא בבקעה גדולה. דיש בה תשעת קבין שדה חשוב ומהדר ליה ארעא אם הותיר כל שהו על שבעת קבין ומחצה. ויש מפרשים דלא אמר רב נחמן מהדר ליה ארעא אלא אם הותיר רובע [קב] ומחצה על רובע קב לסאה ומסתברא כפי' קמא כן פר"ש ז"ל. תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהו מחזיר לו קרקע משום דשדיא ליה אארעיה. פי' כל שהוא (עד) [על] שבעת קבין ומחצה אבל אם לא הותיר אלא שבעת קבין ומחצה מחילה הוי כרב נחמן דפליג על רב הונא בבקעה גדולה. קיימא לן כרבנן דאמרי הלך אחר פחות שבלשונות.
<h2>דף קה.</h2>
והא דקיימא לן כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה לאו משום דפשיטא לן תפוס לשון אחרון אלא משום דתפוס. והלכך אם לא נתן הלוקח מעות המוכר הוא שאינו יכול לחזור בו במאי דתפוס לוקח אבל הלוקח יכול לחזור אפילו במה ששקל (אחד מהם תפוס) ואם נתן מעות ראשון ראשון קנה ואין יכול לחזור בו אחד מהם והוא הדין דאפיך מפיך שאמר מאה בסלע כור בשלשים אני מוכר לך הכי דינא.
<h2>דף קו.</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כרב הונא דתניא כותיה. אני קבלתי פי' מאבא מרי ז"ל הפך דברי הרב ז"ל ותניא כותיה דרב יהודה מדקתני הרי הוא כשום הדיינין מה התם שתות כיתר הכא נמי ומאי הגיעו שהמקח קיים לעולם והגיעו דברייתא לאו כהגיעו דמתני' הוא.
<h2>דף קו:</h2>
תניא ר' יוסי אומר האחים שחלקו כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולם, לא מבעיא אם אינם אלא שנים אלא אפילו שלשה נחלקו בגורל זה לצפון וזה לדרום וזה למזרח כיון שהכניס אחד מהם ידו והעלה בידו צפון קנו אף השנים הנשארים שלא יוכל אחד מהם לומר לא נחלוק בענין שחלקנו רק בענין אחר נחלוק אלא כיון שעלה גורל לאחד מהם גם השנים הנשארים יחלוקו בגורל על הדרך [הזה, שני אחים] שחלקו ובא להם אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת מדקאמר בטלה מחלוקת ולא קאמר מבטל המחלוקת אלמא אע"פ שלא רצה האח הבא ממדינת הים לבטל מחלוקת השנים מבטלין אותה דהדר דינא. וכן כתב הרב ראב"ד ז"ל והרב אבן מג"ש ז"ל אבל השלישי הבא ממדינת הים אפילו שמואל מודה שמבטל המחלוקת, ואקשינן לרב הני (תלת) [בי] תלתא דקיימא ואזלי בתרי מינייהו [ופלוג] הכי נמי דבטלה מחלוקת פי' שלשה אחים היושבים בעיר וחלקו השנים בפני בית דין או שלא בפני ב"ד עם השלישי שנתנו לו השליש אך השנים לא חלקו הכי [נמי] כיון שלא נגמרה חלוקתם שהשנים לא חלקו הכי נמי שבטלו המחלוקת בחלק השלישי. ועוד יש לפרש תלתא אחי דקיימי ופלגי שלא בפני בית דין ונתנו לאח השלישי דליתיה הכא חלקו שלא בפניו והשנים נטלו כל אחד ואחד חלקו הכי נמי דכיון דאח שלישי יכול לבטל החלוקה שהיתה שלא בפני בית דין השנים (נטלו) [יכלו] לבטל חלוקתם. והרב אלפסי ז"ל לא כן כתב בהלכותיו. איתמר שני אחים שחלקו ובא בעל [חוב] וטרף חלקו של אחד מהם רב אמר בטלה מחלוקת והלכתא כותיה. וכל שכן אם נמצאת חלקו של אחד מהם שאינה שלו. ומסתברא דבהא אפילו שמואל מודה דבטלה מחלוקת דכמי שלא חלקו דמי.
<h2>דף קז:</h2>
הא דאמר ר' יוחנן לוקח ונוטל כחוש פי' משלימים ביניהם בדמים הכחוש והשמן ואם קב השמן שוה שני קבין בכחוש לוקח נוטל כחוש אע"פ שאדם רוצה בקב שמן משני קבין בכחוש והא אנן משמנין פי' ביניהם תנן, כלומר משוים ביניהם השמן והכחוש ושניהם חולקין בשמן וכחוש. ושני ליה ההשואה היא בדמים כמו שפרשתי ולעולם לוקח נוטל כחוש ומוכר נוטל שמן.
<h2>דף קיד.</h2>
קיימא לן כרב יוסף [ד]קנין חוזר כל זמן שעסוקים באותו ענין והוא הדין לשאר ההקנאות כגון משיכה וחזקה ספר הישר.
<h2>דף קכה:</h2>
הרב אלפסי ז"ל גריס ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתהא. וכי תימא למה למימר ובתרה לירתהא, שאם מכרה הסבתא ירתהא מוציאין מיד הלקוחות [ואפילו] לרשב"ג דקיימא לן כוותיה [מהני] שלא תמכור לכתחלה. אי נמי ניחא ליה לנותן דלא ליזכי ירתהא אלא מחמת מתנתו ולא מכח סבתא דאי הוה לה בעל חוב לסבתא לא לטרוף מנייהו דירתהא. ור"ש ז"ל [גריס] ובתרה לירתאי. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן לקמן [קל"ז ע"ב] ההיא אתתא דהוה לה דקלא בארעא דרב ביבי וכו' עד אפילו רשב"ג לא אמר אלא לאחר אבל לעצמו לא והכא נמי לירתאי כלעצמו דמי. ולאו קושיא היא כלל דשאני התם דלא אקציניה ניהליה אלא כל ימי חייו ולפיכך אם מכר אין ממכרו ממכר אבל היכא דאמר ליה ואחריך ליורשי אין ליורשיו אלא מה ששייר ראשון. והרב ר' משה ז"ל פי' דעד [כאן] לא קאמר רשב"ג אלא כשמכר ראשון [לאחר] אבל כשמכר לבניו הוה ליה כמו שלא מכר כלל. והלכתא כדשלחו מתם דלירתא ואפילו לירתי ירתא ואי הוה לה ברא לברתא ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהוה ליה ראוי. ואע"ג דאמרינן לקמן בהאי פרקא [קל"ו ע"ב] מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון לרשב"ג [ולרבי] ליורשי נותן אבל ליורשי שני לא. ואם כן מאי טעמא דרב הונא ומאי טעמא דבני מערבא דאמרי לירתא ואפילו לירתי ירתה. כלומר דירתי ירתה זכו מכח נותן ולא [מכח] סבתא והא כיון דמיתא ברתא בחיי סבתא הוה ליה כמת שני בחיי ראשון. וכי תימא שאני התם שאין הנכסים משתיירים לשני דהא איכא שלישי בתריה. והתניא בתוספתא האומר תנו שדה פלונית לפלוני ואם מת פלוני לפלוני ואם מת פלוני לפלוני הראשון אוכל פירות ואם מת יתננו לשני והשני אוכל פירות ואם מת יתננו לשלישי. מת השלישי עד שלא מת השני [השני] אוכל פירות ואם מת יחזרו ליורשי נותן לר' וממילא לרשב"ג יחזרו ליורשי שני. איכא למימר ובתרה לברתא הכי נמי אם מתה ברתא בחיי סבתא לא זכו ירתי ברתא (אלא) מכח סבתא. אלא הכא היינו טעמא משום דירתי ירתה בכלל ירתא הם וזכיא ברתא מכח הנותן ולא מכח הסבתא ובעל חוב דסבתא לא טריף מינה. וכי תימא בעל היכי הוי בכלל ירתא דהא לא מפקינן מיניה דבעל אלא משום דאי קדמה סבתא וזבינא זביניה זביני הא אי לא[ו] הכי יהבינן לבעל והא בעל לאו ירתי סבתא היא. ואיכא למימר כיון דבעל ירית לברתא דהיא ירתי סבתא בעל נמי ירתא מקרי. ונפקא מינה דאי אמר נכסאי לסבתא ובתרה מעכשיו לירתא לאו ראוי הוא דהא אי אקדמא סבתא וזבינא לאו זביניה זביני כיון דאמר דמעכשיו הלכך ירית לה בעל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל דבאומר מעכשיו כולי עלמא לא פליגי שאם מכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות ונראים דבריו.
אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. פי' אפילו מלוה בשטר של ישראל ואע"ג דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק גט פשוט אפילו הכי מלוה ראויה היא. ואע"ג דגרסינן בפרק גט פשוט ומי אמר רבא שעבודא לאו דאורייתא והאמר רבא גבי קרקע יש לו אלמא הא בהא תליא, איכא למימר כיון דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא בודאי סבירא ליה דמלוה ראויה היא מיהו מאן דסבירא ליה נמי שעבודא דאורייתא אפשר דסבירא ליה נמי מלוה ראויה היא בין לגבי בכור בין לגבי בעל בין לגבי כתובה. ואע"פ שכתב הרב אבן מג"ש ז"ל דמלוה לגבי כתובת אשה ולגבי בעל (מחלוקת) [מוחזקת] היא והביא ראיה (בדבריו דבמה) [לדבריו ואין להשיב רק במה] שהשיב הוא עצמו עליהם. וגם הרב כתב דלא עבדינן בה עובדא. ומאי דאמרינן דכתובת אשה אינה גובה מן הראוי לא אמרו אלא במנה ומאתים אבל מה שהביאה לבעלה כבעל היא וגובה מן הראוי.
<h2>דף קכו:</h2>
והלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה וכל שכן הפשוט שיש לו קודם חלוקה ואם מכר קודם חלוקה חלק ירושתו המגיע לו כלו או מקצתו קודם חלוקה מכור ודוקא בקנין ובהקנאה גמורה אבל בכור במחילה סגי והיינו דאמרינן בכור שנטל חלק כפשוט ויתר בכל הנכסים דמדאחיל בהא אחיל בכולהו אלמא במחילה סגי מה שאין כן בחלק פשיטות דבעי הקנאה גמורה. וטעמא דמלתא משום דמתנה קרייה רחמנא כשם שיכול לומר באמירה בעלמא בלא קנין אי אפשי במתנה זו כך יכול לומר בחלק בכור אי אפשי בבכורה זו. והיינו דאמרינן לעיל לתת לו פי שנים, ההוא שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. פי' ואם בא לחזור בו אחר שפרעו אחיו את החוב אינו יכול לחזור בו דבמחילה בעלמא סגי מה שאין כן בפשוט שאינו יכול לומר איני נוטל ואיני נותן אלא בהקנאה ואם בא לחזור בו אחר שפרעו אחיו את החוב רשאי. ועוד יש הפרש בין פשוט לבכור דגבי פשוט על כרחו הוא יורש את אביו ובמקומו הוא ויש לו להטפל ולטרוח במכירת הקרקעות לפריעת הבעל חוב. ויש לומר עוד שאם היו לו מעות יפרע מעות ולא קרקע דבמקום אביו הוא עומד מה שאין כן בבכור. והיינו דאמר נמי לעיל שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי.
כתב הרב אלפסי ז"ל גרסינן במסכת בכורות הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב וכו' עד ולא היבם [בכור] קרייה רחמנא אמר אביי לא שנו אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל בין יבום לחלוקה שקיל יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם רבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה נמי לא שקיל מאי טעמא כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף האי נמי אין לו קודם חלוקה. וליתא להא דרבא דהא איפסיקא הלכתא בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה. ובזה אין נראים דברי הרב ז"ל דהא קיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם. ועוד דאמרינן בגמרא הא דרב פפי ורב פפא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא אתמר. ופי' לא בפי' אתמר משמו דרבא אלא מכללא הוה לאתויי ההיא דבכורות דאתמר בפירוש דאין לו לבכור קודם חלוקה אלא לאו שמע מינה דההיא דהתם לגבי שבח בלחוד הוא דאתמר (הוא) דאמר רבא הכי דכשם שאין הבכור נוטל בשבח שהשביחו קודם חלוקה כך היבם. גרסינן התם בבכורות גבי האי פסקא וכולם אין נוטלין בשבח לאתויי שבחא דממילא כגון חפירה והוו שובלי שלופפי והוי תמרי ולא בראוי לאתויי אבא דאבא מסתברא דהכי פירושא דאי מרישא הוה אמינא דלא מיקרי ראוי אלא בשאר יורשים כגון שמת ראובן בחיי שמעון ויש בנים לשמעון ומתו שמעון ובניו וירתי להו בני ראובן וקאמר שחנוך שהוא בכור לראובן אינו נוטל פי שנים בנכסי שמעון מפני שבשעה שמת ראובן מורישו לא היה ראוי לירש שמעון שהרי היו לו בנים. אבל באבא דאבא כגון ראובן שמת בחיי יעקב אביו ואח"כ מת יעקב הוה אמינא שחנוך בכור ראובן יטול פי שנים עם אחיו בנכסי יעקב להכי הדר ותנא וכולן אין נוטלין בראוי לאתויי אבא דאבא.
<h2>דף קכז.</h2>
דרש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבוא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה הבכור ולא ספק ודוקא בבכור אבל בפשוט אפילו לא הוכרו כותבין הרשאה זה לזה. והרב אבן מג"ש ז"ל כתב דבכור ופשוט כהדדי נינהו דהיכא דלא הוכרו אפילו בפשוט אין כותבין הרשאה זה לזה ולא מיחוור כלל.
<h2>דף קכח.</h2>
קיי"ל כרב נחמן דאמר הלכה אין גובין מן העבדים. ובפרק השואל נראה מתוך דברי הרב אלפסי ז"ל שאין נשבעים על העבדים אלא בטוענו כסות עבד גדול וכסות עבד קטן שנשבע על העבד על ידי גלגול. ובפרק הגוזל עצים [ב"ק צ"ו ע"ב] שנינו גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה. ר' מאיר אומר (העבדים) [בעבדים] אומרים לו הרי שלך לפניך ומתחילה פסק הרב אלפסי ז"ל כר' מאיר ואחר כך חזר בו הרב ז"ל לומר דלית הלכתא כר' מאיר אלמא עבדא כמטלטלי דמי. ואם כן היה לרב ז"ל לתקן מה שכתב בפרק השואל דמשמע שאין נשבעים על העבדים [וי"מ] דעבדא כמקרקע דמי [סברי ליה רק] לגבי בעל חוב כמטלטלי דמי. ואין גובין מן העבדים דמטלטלי לבעל חוב מאי טעמא לא משתעבדי משום דלאו סומך עליה מפני שיכולים ליאבד גבי עבד נמי הרי יכול למות ולברוח ולאו עלייהו סמך. וכן כתב רבינו שמואל ז"ל. וגבי גזלה נמי מאי טעמא אמרי' קרקע אינה נגזלת משום דלא מחסר גוביינא וברשות הנגזל הוא. אבל עבד מחוסר גוביינא הוא וכמטלטלין דמי. וההיא דגרסינן בפרק ארבעה אבות נזיקין [ב"ק י"ב ע"א] גבי גובין מן העבדים לימא כתנאי וכו' הוה יכול לשנויי ליה אע"ג דבעלמא עבדא כמקרקע דמי הכא אין גובין משום דלאו עלייהו סמך. אלא בעי לתרוצי מתנייתא דלא ליקשו למאן דאמר גובין להכי אמר דכולי עלמא כמקרקע דמי. הדר אמר דכולי עלמא עבדא (מקרקע דמי) כמטלטלי דמי ולא קשיין מתנייתא אהדדי והא דתניא קנה בעודם עליו וכו' כדאיתא התם, ולאו מילתא היא דבפרק השואל מדמי שבועה לגזלה דלמאן דסבירא ליה בעבדים משלם כשעת הגזלה (ו)נשבעים על העבדים.
<h2>דף קל.</h2>
קיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא דאמר שאם אמר יירש בני כל נכסי דבריו קיימים אבל אם אמר לא יירש פלוני בנכסי אין דבריו קיימים שהתורה נתנה רשות להנחיל ולא נתנה שלא להנחיל. ודוקא היכא דליכא בכור הוא דיכול להנחיל לכל מי שירצה אבל גבי בכור אין לו רשות להשוותו עם הפשוטים אלא בלשון מתנה אבל בלשון ירושה לא דכתיב לא יוכל לבכר ובהא אפילו ר' יוחנן בן ברוקה מודה.
<h2>דף קלא.</h2>
בעי רבא בבריא היאך פי' כגון שהקנה לו בקנין (שיירש) [שיוריש] לו כל נכסיו מהיום ולאחר מיתה אי נמי מהיום אם (איני) [אינו] חוזר בו מהיום תחול המתנה ובכי האי גוונא לא הויא מתנה לאחר מיתה דהוה ליה כהרי זה גיטך מהיום אם מתי ומיהו איכא למימר דלא דמי לגט (שאני אין) [שאינו] יכול לחזור בו אי נמי כגון דלא אמר מהיום אלא לאחר מיתה דאלו בלשון מתנה לא מהניא לאחר מיתה ובלשון ירושה קא מיבעי ליה, ודוקא בקנין. ויש מפרשים אפילו בדבורא בעלמא כיון דאמר בלשון ירושה ולא מסתברא כותייהו. מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דבעיא דרבא לא אפשיטא נראין דבריו וזהו שהשיב אביי לרב פפא דאמר הא משום דמפיק תנא בלשון ירתון. פי' רב פפא הוה קא סלקא דעתין דמתני' אפילו תימא רבנן היא משום דתנאי בית דין שאני והיה תימא על דברי ר' נתן והשיב לו אביי אע"ג דעל כרחין אית לן למימר תנאי בית דין שאני מפני שלא באו לעולם אפילו הכי מדנקיט מתני' לשון ירתון דבעלמא לא מהניא לימרו יסבון דבעלמא מהני ולימרו דלא ליטרף ממשעבדי כמזון האשה והבנות זהו הפי' הנכון, ולא כפר"ש ז"ל שפירש דירתון בא לעולם הוא דאפילו למאן דאמר לכשתלד קנה הני מילי כשהיא מעוברת דעבידא [שתלד] ולד של קיימא.
<h2>דף קלא:</h2>
פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס ואע"ג דקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא בלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה התם דאמר בפי' במתנה גמורה אני נותן לך ולא בשביל אפטרופסות. אבל בסתמא לא עשאו אלא אפוטרופוס לא שנא כותב לא שנא אומר לא שנא בלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה (התם דאמר בפי' במתנה גמורה אני נותן לך ולא בשביל אפוטרופסות אבל בסתמא לא עשאו אלא אפטרופס ל"ש כותב ול"ש אומר ל"ש בל' ירושה ול"ש בל' מתנה) זהו הפירוש הנכון בזה בעיני שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף קלב.</h2>
תנן התם במסכת פאה הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהיא אבדה כתובתה ר' יוסי אומר קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה, דוקא כותב כל נכסיו אבל שייר קרקע שלא חלק לא לבניו ולא לאשתו מיגו דנחתא לההיא קרקע נחתא לכלהו ועכשיו לפי תקנות הגאונים שיור מטלטלים כשיור קרקע ודוקא כתב לאשתו קרקע אבל אם [לא] כתב לה קרקע אע"פ שכתב לה מטלטלין לא אבדה כתובתה. ועכשיו לפי תקנת הגאונים אם כתב לאשתו מטלטלין הוה ליה ככתב לה קרקע ואבדה כתובתה. ומאי אבדה כתובתה מהנהו נכסי אבל אם קנה נכסים אחרי כן גובה כתובתה מהם. ר' יוסי אומר קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה. פי' קבלה עליה שנתרצ(ת)ה בפי' על מתנות הבנים אבל לא מחלה כתובתה ולא הזכירה. ופר"ש ז"ל קבלה עליה שמחלה (עליה) [להם] כתובתה. מאי טעמא דתנא קמא משום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי [ולא נהירא] דהא גבי נכסי מלוג משום (דידיה) [דדידה] נינהו לא אמרינן נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בפרק חזקת הבתים [מ"ט ע"ב] ובהדיא אמרינן בפרק (אלו נערות) [נערה (כתובות נ"ג ע"א)] מוחלת כתובתה לבעלה (לא) מחלה כתובת בנין דיכרין אלמא לא יכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ומסקנא דשמעתא כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה. ופירש רבינו חננאל ז"ל דהיינו כתב לה וקבלה עליה כסתמא דמתני' וכתנא קמא והויא כתורת השותפים שאין עושים שותף אלא מדעת שניהם. ופר"ש ז"ל בשם (רבינו חננאל) [זקינו רש"י] ז"ל דרב נחמן כשמואל רביה סבירא ליה דאמר (כמחליק) [במחלק] לפניה והיא שותקת.
<h2>דף קלג.</h2>
אמר רב הונא שכיב מרע שכ' כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה סבר רב אדא בר אהבה למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו נזונת מנכסיו אמר ליה רבא מיגרע גרע [וכו'], הגאונים ז"ל פירשו דאפי' בראוי לירשו אין אלמנתו נזונית מנכסיו, (ומה) [וזה] שכתב הרב אלפסי ז"ל דתקנת בנין נוקבין לפי סברתם אינה אלא בשלא נתן נכסיו אבל אם נתנם אפילו למי שראוי ליורשו ממשועבדים קרינא ביה. והפירוש הנכון הוא אפילו אין ראוי ליורשו אלמנתו נזונית מנכסיו משום דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. והכי נמי אמרינן לקמן במעשה דאיסר מתנה כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתא במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתא במתנה. פי' וכיון דאיסר ליתא בירושה ליתיה במתנה ל"ש לרב מרי בריה ולא שנא לאדם אחר שלא כפי' הרב אלפסי ז"ל. ומזה הפירוש נשמע שכיב מרע שנתן מטלטלין לאדם אחר אפי' מלוה על פה גובה מהם דמקבלי מתנת שכיב מרע יורשין הם וקיימא לן דמלוה על פה גובה מן היורשים. אחרי כן מצאתי להרב אבן מג"ש ז"ל שכתב כן. ויש לו ראיה על זה ממסכת יבמות בפרק נושאין על האנוסה [צ"ט ע"א] דתניא התם יש מוכר את אביו להגבות את אמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ויש להם בן שחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה זהו שמוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה. ומקשינן והא עבדא כמטלטלי הוא ומשני ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. ואי בעית אימא עבדא כמקרקע דמי. במאי עסקינן אילימא שנתן הבעל (הבן לשפחה) [לבן השפחה] מתנת בריא אם כן לר' מאיר נמי (מגבי) [אמאי גבי] כתובתה מיניה וכי מטלטלין לאחר שמכר אותם או נתנם במתנה (מי) יכול בעל (הבית) [חוב] לגבות מהם. וכי תימא בשעשאו אפותיקי אפילו לרבנן דהא אמר רבא בפרק חזקת הבתים [מ"ד ע"ב] עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה דאית ליה קלא אלא לאו בשנתן אותו מתנת שכיב מרע וכירושה שויוה רבנן לגבות בעל חוב אפילו מטלטלין. ואע"פ שכתב הרב אלפסי ז"ל לקמן בהאי פרקא לגבי עובדא דאיסר דהיינו טעמא (במתנת) [דמתנת] שכיב מרע כירושה שויוה רבנן מפני שלשון מתנה ליורש לשון ירושה היא, משמע שאם לא היה מפני הלשון לא אמרינן מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, הא לא קשיא שהרי כתב הרב ז"ל כאן דבמתנת שכיב מרע אלמנתו נזונת מנכסיו שאין כח במתנת שכיב מרע שהיא לאחר מיתה והיא מדרבנן לדחות תקנת מזונות אלמנה הכא נמי אין כח במתנת שכיב מרע לדחות הבעל חוב ויש לדחוק ולומר דלעולם בעל חוב אינו גובה ממתנת שכיב מרע של מטלטלין וההיא דיבמות לעולם במתנת בריא ולא קשיא דכיון דאמר ר' מאיר מטלטלי משתעבדי לכתובה אפילו מן היתומים הכי נמי מן הלקוחות. והאי סברא ליתא מדגרסינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"ב] הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין ממנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואסיקנא זו אינה משנה דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי ר' מאיר או ר' נתן. ואם כשמכר מטלטלין גובה מן הלקוחות כל שכן מן היורשים ואמאי זו אינה משנה (דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי ר' מאיר או ר' נתן ואם כשמכר מטלטלין גובה מן הלקוחות כל שכן מן היורשים ואמאי אינה משנה). ויש לומר דהיינו דקאמר אי בעית אימא עבדא כמקרקע דמי. כלומר אבל לר' מאיר לא מתוקמא אי עבדא כמטלטלי דמי.
שלח רב אחא בר עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך [יירש] (ל)פלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין [זה] לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. ולא תימא הני מילי בשאין ראוי ליורשו אבל אם (אין) [גם] השני [ראוי ליורשו] יש לה הפסק אלא [אפילו] שני ראוי ליורשו כיון דראשון ראוי לירשו אמרינן ירושה אין לה הפסק ממאי דאמרינן דשמעתא דלעיל [קכ"ט ע"ב] אמר רב אשי תא שמע נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' והא הכא דכשני שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקנו וכי תימא הכא נמי בראוי לירשו (לר') [ור'] יוחנן בן ברוקא היא אי הכי מת שני קנה שלישי והא שלח רב אחא בר עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא וכו' ומאי קושיא והא השלישי נמי ראוי לירשו אלא לאו שמע מינה דאפילו שלישי ראוי לירשו כיון דשני ראוי לירשו אמרינן ירושה אין לה הפסק. והא דאמרינן ירושה אין לה הפסק הני מילי בנכסי לך שהוא לשון מסופק ובשאין ראוי לירשו הוא לשון מתנה ובראוי לירשו הוא לשון ירושה אבל בלשון מתנה או (מש) [פירש משום מתנה] לא אמרינן ירושה אין לה הפסק. ולמאי דכתב הרב אלפסי ז"ל שלשון מתנה ליורש הוא לשון ירושה קשיא ליה לאבא מרי ז"ל הא דתנן [קכ"ו ע"ב] המחלק נכסיו על פיו רבה לאחד ומיעט לאחד או שהשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום אלמא ביורש נמי שני לן בין לשון מתנה ללשון ירושה וי"ל שאני בכור כיון דלשון ירושה לא מהני לא אמרינן (בלשון) [דלשון] מתנה לשון ירושה הוא. ויש לפרש דהא דקאמר לדברי ר' יוחנן בן ברוקא רבותא נקיט דלא מבעיא לרבנן דאמרי דאפילו קודם שהוריש אחד מבניו אינו יכול שלא להנחיל [לבניו וליתן] לאחרים דאמרי' ירושה אין לה הפסק אלא אפילו לר' יוחנן בן ברוקא דאמר שיכול שלא להנחיל אחד מבניו אפילו הכי אחר שנתנה אינו יכול שלא להנחילו דירושה אין לה הפסק. [ולפי] מה שכתבתי דהיינו טעמא גבי בכור מהני לשון מתנה משום דלא מהני לשון ירושה ליהני ביה לשון מתנה.
<h2>דף קלג:</h2>
בנו של יוסף בן יועזר זבן בניתא קרעה אשכח ביה מרגניתא אמרה ליה דביתהו לא תמטייה לבי מלכא אלא אמטייה לבי גזברי. ולא תשיימא את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא לישיימוה אינהו. ותניא בפרק קמא דקידושין [כ"ח ע"ב] כיצד רשות הגבוה בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפי' בהמה בסוף העולם קנה. למה לי נתן מעות אפילו בלא נתינת מעות כיון דאמר מוכר הרי הוא שלך בכך וכך קנאה דהא אמרינן הכא לא תשיימא את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט התם הכי קאמר כיון שנתן מעות קנה שאפילו הגזבר אינו יכול לחזור בו כדאמרינן בשלהי ההיא שמעתא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי.
<h2>דף קלד.</h2>
האומר זה בני נאמן ואמרינן עלה ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום. ליורשו פשיטא וכי תימא בנכסים שנתנו לו לאחר מיכן. פר"ש ז"ל שאינו נאמן אלא בנכסים של עכשיו דאי בעי יהיב ליה במתנה דלא דמי לבכור דהתם הדבר ידוע שהוא בנו. והרב ראב"ד ז"ל פי' כיון דבחלק בכורה (דמיא) [נאמן] אף בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן כל שכן בחלק פשיטות.
<h2>דף קלד:</h2>
מסקנא דשמעתא דבעל שאמר (גרשתני) [גרשתי] אינו נאמן למפרע כלל. מכאן ולהבא נאמן פי' נאמן ואינו נאמן וחולצת ולא מתיבמת ולא מהימנינן ליה למפטרא לה מחליצה הואיל ובידו לגרשה. דאם איתא דגרשה קלא אית לה אבל האומר זה בני או יש לי בנים אפילו מוחזק לן דאית ליה אחי ומוחזק לן דלית ליה בני מהימנינן ליה הואיל ובידו לגרשה. ואע"ג דמרע ליה לחזקתיה דמוחזק לן דלית ליה. והכי איתא במסכת קידושין בפרק האומר [ס"ד ע"א] ומסתברא (דהם) הכי נמי דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני דקיימא לן כרב המנונא דנאמנת חוששין לה ואע"ג דרב המנונא נמי לכתחילה שרי לה מדאקשינן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"ב] וניהימנה מדרב המנונא. מיהו לענין פסק ההלכה חוששין לה וחולצת ולא מתיבמת ורואה אני שהדברים קל וחומר ומה השתא בגרשתי את אשתי דאיכא מה לי לשקר דהיא עדיף מחזקה חוששין לה כל שכן (בגרשתי) [בגרשתני] דליכא למימר אלא חזקה דחוששין לה ואם אדם רוצה בזה עליו להביא ראיה. איבעיא להו אמר למפרע מהו להימניה להבא מי פלגינן דבורא או לא. פליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר פלגינן. ומאי שנא מדרבא דאמר איש פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרגה בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן.
ירושלמי שכתב הרב אלפסי ז"ל במסכת מכות. כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר אמר ר' אלעזר מתניתא מסייעא ליה לר' יוחנן אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב ופסול עדותם בטילה ואפילו הם מאה והלכתא כר' יוחנן והכא פסקינן דבתרי גופי פלגינן דבורא כרבא וקשיין אהדדי. ותירץ הרב ראב"י ז"ל בתשובותיו לא דמי פסול קורבה לפסול בעל דבר לגבי בעל דבר (וליכא) [ליכא] תורת עדות כלל ולא שייך ביה פלגינן דבורא בעדות ואשתו נמי בעל דבר הוא אבל בפסול קורבה שייך ביה תורת עדות שאלו היה רחוק היה כשר ובעדות קורבה לא פלגינן העדות. והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן במסכת מכות [ו' ע"א] אלא מעתה הורג ורובע יצילו אמר קרא על פי שנים עדים יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר. והיינו דאמרינן בפרק חזקת הבתים וליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו (ולי) [ולא] פסלינן להו מפני שהיתה תחלתו בפסלות מפני שאין עליו תורת עדות כלל. כיון דמקמי דלסלקו היו בעלי דבר. ולפי דברי הרב ז"ל לא שנא עדות בשטר ולא שנא עדות על פה אם היו עדים קרובים לזה ורחוקים לזה פסול. אבל הרב בעל המאור תירץ דהתם חד שטרא הוא ובחד גופא הוא ואי אפשר שיהיה השטר מקצתו כשר ומקצתו פסול לפי שפסול הקורבה מתפשט בכל השטר. ולפי דבריו דוקא בעדות בשטר אבל בעדות על פה פלגינן דבורא דתרי גופי היא ומהימנינן להו לגבי רחוק ולא לגבי קרוב ובשטר נמי לא אמרן אלא בשיש פסלות בשטר כגון שקרובים לזה ורחוקים לזה אבל אם אין פסלות בשטר פלגינן דבורא אפילו בחד שטרא. והיינו דאמרינן בפרק קמא דגיטין גבי עבד שהביא גיטו וכתב בו כל נכסי קנויים לך עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא קנה מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא, והתם ליכא פסלות כלל בשטר שאם היה מקיים השטר קנה עצמו ונכסים.
<h2>דף קלה:</h2>
אמר ר' יוחנן שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין אותו ונותנים שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ודוקא במחלק נכסיו דהוה ליה כמתנה בכולן או במצוה מחמת מיתה דאי לאו הכי הא קיימא לן דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית ולא הוה צריך למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. והא דאמרינן אין כותבין ונותנין אפילו כתב ונתן השטר מחיים משום דמתנת שכיב מרע לא [קני] אלא לאחר מיתה ואין שטר עושה מעשה (אלא) לאחר מיתה. דבשלמא במתנת שכיב מרע בעלמא אע"ג דלא קני אלא לאחר מיתה תקנו רבנן דליקנו אפילו באמירה כדי שלא תטרף דעתו בין כך [אבל כתבו] נפיק ליה מתורת שכיב מרע וקם ליה כבריא וכשם שבריא שנתן קרקעותיו בשטר לאחר מיתה אינו כלום כך זה. ודמי למאי דאמרינן אין גט לאחר מיתה ואפילו נתנו לה מחיים לא מהני מידי הכא נמי לא שנא. כך פירש הרב ראב"י ז"ל והוא הנכון. ופר"ש ז"ל כותבין ונותנים לאחר מיתה משמע אם כתב ונתן מחיים מהני.
תניא הבריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנים. פי' תנו מנה קרקע שוה מנה דאי מנה ממש מאי איריא מת אפילו מחיים נמי דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו.
<h2>דף קלו.</h2>
מתני' הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה. פי' שאם לא כתב לו מהיום אף לאחר מיתה לא קנה שאין שטר עושה מעשה שטר לאחר מיתה כיון דההיא שעתא דקא קני מית ליה. ויש מפרשים דאע"פ דלא כתב לו מהיום קני מיהת לאחר מיתה אם לא חזר בו אלא להכי צריך לכתוב לו מהיום כדי שלא יוכל הנותן עוד לחזור בו. ופי' קמא עיקר ואפילו בקנין ובחזקה ובכל הקנאות שבעולם אם אמר לו לך חזק וקני שדה ולא הקנהו אלא לאחר מיתה לא קנה. והא דאמרינן בגמרא בהקנאה אינו צריך שאם כתוב קנין בשטר ולא אמר מהיום דמסתמא מהיום קאמר ליה.
<h2>דף קלו:</h2>
אתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר [לא] קנה לוקח ריש לקיש אמר (לא) קנה לוקח. כתב ר"ש ז"ל דוקא בשמכר אבל אם לא מכר אע"פ שמת הבן בחיי האב קנה בן הבן וכי אמר ר' יוחנן לא קנה לוקח דוקא בשאין בן לבן כיון דבן הבן זכה בשדה זו מחמת (מתנה) [אביו] הדר לוקח וטריף מינה. איכא [למידק] והא ר' [דאמר] אליבא דרב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ואפילו הכי אם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי נותן ומאי טעמא אינם (מיורשי) [ליורשי] שני(ה) שהם (מיורשי) [כיורש] הבן הכא מעכשו קאמר לי' והכא מעכשיו קאמר לי'. לכך אני אומר שאם מת הבן בחיי האב אפילו לריש לקיש יחזרו ליורשי האב כדאמרינן לר' במת שני בחיי ראשון שיחזרו ליורשי נותן. ועד כאן לא קאמר רשב"ג יחזרו ליורשי ראשון אלא באחריך אבל במעכשיו אפילו רשב"ג מודה שהשני מוציא מיד הלקוחות וממילא יחזרו ליורשי נותן כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל. ולפי מה שפר"ש ז"ל יש לדחוק ולומר דשאני מתני' דאבא לגבי ברא אחולי אחיל מסקנא דשמעתא (הלכך) [הלכתא] כריש לקיש והלכתא כרשב"ג ולא קשיין אהדדי דאחריך שאני. והא דאמר רב נחמן בר יצחק דר' ורשב"ג בקנין פירות כקנין הגוף פליגי. אתי (ד)אפילו כריש לקיש ואחריך [שאני] וזה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. ואם מת שני יחזרו לשלישי וברייתא דקתני אם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון לאו ארישא דאיכא שלישי קאי אלא מילתא באפי נפשה היא היכא דליכא שלישי וברייתא מילי מילי קתני. אי נמי יש לומר אפילו איכא שלישי לא [הקנה] גוף הקרקע לשלישי דהא (תלמוד) [תלמודא רצה] לומר שאם מכרו ראשון מכור אבל התוספתא סבירא ליה כר' מדקאמר ליורשי נותן. ולר' כיון (של גוף) [שגוף] של קרקע לשלישי הוא שהרי אם מכר הראשון אינו מכור הלכך דין הוא שאם [מת] שני בחיי ראשון ינתן לשלישי. וזהו שאמרו בתוספתא האומר תנו שדה פלונית לפלוני ואם מת פלוני לפלוני [ואם מת פלוני לפלוני] הראשון אוכל פירות ואם מת ראשון ונתנו לשני השני אוכל פירות ואם מת ינתנו לשלישי מת השני עד שלא ימות הראשון הראשון אוכל פירו' ואם מת [ינתנו לשלישי מת השלישי עד שלא ימות השני השני אוכל פירות ואם מת] יחזרו ליורשי נותן הראשון אוכל פירות ומוכר קרקע דברי ר' רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. עד כאן היא התוספתא. ובודאי שהתוספתא עצמה צריכה תלמוד דכשמת שני עד שלא ימות ראשון ינתנו לשלישי וכשמת השלישי יחזרו ליורשי נותן. וטעמא דהא מילתא מתברר בשלהי פרקא קמא דגיטין דגרסינן התם [י"ד ע"ב] הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו אי ליתיה למקבל יחזרו למשלח או ליורשי משלח אלמא הולך לפלוני קאמר ולא ליורשין לפיכך כשמת השלישי בחיי שני אינם ליורשי שלישי אלא ליורשי נותן לר' ולרשב"ג ליורשי שני. אבל כשמת שני בחיי ראשון ועדיין כשמת הראשון שלישי קיים ינתן לשלישי. ואי קשיא לך הא דאמרינן בההיא שמעתא דהתם דלמאן דאמר הולך כזכי אע"פ שמת המקבל קודם שהגיעו המעות לידו זכה בהם המקבל וינתנו המעות ליורשין. והכא אמרינן דאפי' לרבי דאמר אליבא דרב הונא דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אם מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי נותן ולא ליורשי שלישי. לא דמי (מהתם) [דהתם] כיון דהולך כזכי כיון דזכי בהו השליח בשביל המקבל הוה כמו שהגיעו המעות ליד המקבל אבל הכא הרי לא הגיעו הנכסים ליד השלישי מעולם אפילו לר' דאמר אליבא דרב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. ואיכא דמתרץ התוספתא עם התלמוד שלנו שהתוספתא מיירי בשאמר לשלישי מעכשיו ולפיכך כשמת השני בחיי ראשון ואח"כ מת הראשון יחזרו לשלישי [דהקנה לו מעכשיו גופא ופירא] אבל בדלא אמר מעכשיו יחזרו ליורשי נותן אליבא דר' ולרשב"ג ליורשי ראשון. ולאו מילתא היא דהא לר' אליבא דרב הונא האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ואפילו הכי יחזרו ליורשי נותן ולא לשלישי. ורשב"ג באחריך הוא דפליגי אבל אי אמר ליה אחריך מעכשיו לפלוני אפילו רשב"ג מודה כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף קלז.</h2>
דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה (על מנת שתחזירהו לי) [וכו'] נטלו ראשון ויצא בו דכולי עלמא ל"פ דנפיק ביה מכרו (ודאי) או אכלו באנו למחלוקת ר' ורשב"ג כלומר אם מתחלה יצא בו ואחר כך מכרו או (אפילו) [אכלו] לר' לא נפיק שהרי לא קיים תנאו לרשב"ג נפיק. אי נמי הא קמ"ל דאפילו במטלטלי פליגי ר' ורשב"ג דלא תימא במקרקעי דאיכא פירות וגוף הוא דפליגי רשב"ג ור' שלא נתנו לראשון אלא לפירות אבל באתרוג מודה ר' דבאתרוג נמי מצוה שיוצא בה היא הפירות. אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך על מנת שתחזירהו הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר. על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה פירוש (ואלו) [ואינו] מוקדש. ויש מפרשים מוקדש ואינו מוחזר וצריך לפדותו וכשפודהו מוחזר.
<h2>דף קלז:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהם קנה ואפילו עומד וצוח. ור' יוחנן אמר לא קנה. אמר ר' אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצוח מעקרו כאן בשתק ולבסוף צוח (דרמינן עלה התם מהאי ברייתא דהכא הכותב כל נכסיו והיו בהם עבדים וכו' עד בשלמא רשב"ג קסבר כל) פי' צוח מעקרו לא קנה והרי הם של נותן דכל מאן דיהיב מתנה אדעתא דמקבל מיניה יהיב ואי לא לא יהיב. בשתק ולבסוף צוח קנה. וכל המחזיק בה זכה בה דגרסינן במסכת כריתות בריש פרק המביא אשם תלוי [כ"ד ע"א] אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה וממאי דריש לקיש בשתק ולבסוף צוח איירי דרמינן עלה התם מהאי ברייתא דהכא הכותב כל נכסיו והיו בהם עבדים עד בשלמא רשב"ג קסבר כל מאן דיהיב מתנה אדעתא דמקבל מיניה ואי לא [לא] יהיב אלא רבנן אי כל המחזיק בה זכה בה הוי להו עבדים הפקר. ואמאי אכלי בתרומה ומשני קסבר המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וקסבר מעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה והא מתניתא מוקמינן לה התם בשתק ולבסוף צוח ומדרמינן מיניה התם לריש לקיש אלמא ריש לקיש בשתק ולבסוף צוח איירי. ובפר"ש ז"ל נאמרו הדברים בשתק ולבסוף צוח איירי. ובפר"ש ז"ל נאמרו הדברים האלה בחלוף. ומה שכתבתי הוא הנכון ומגופא דשמעתא נמי הכי משמע דהא רבנן לא פליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל אלא משום דשתק ולבסוף צוח אבל בצוח מעקרו מודו רבנן לרבן שמעון בן גמליאל דיחזרו ליורשים. ועוד יש ראיה אחרת מההיא דגרסינן בפרק הגוזל זוטא [ב"ק קט"ז ע"א] למה ליה לרב ספרא למזכי ביה והא לפנים משורת הדין הוא דעבד. זאת הראיה היא מספר הישר. והרב אלפסי ז"ל לא פסק בזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צוח אי הלכה כתנא קמא או הלכה כרשב"ג ונראה שסמך על הכלל המסור בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים. והרב ר' משה ז"ל כתב בס' קנין [פ"ד ה"ג מזכיה] שהדבר ספק ויש ראיה לדבריו מההיא דגרסינן בפרק השוחט [חולין ל"ט ע"ב] לא אמרו לא איסור ולא היתר משום כבודו (דרבן גמליאל) [דרשב"ג].
<h2>דף קלח.</h2>
הא דתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני כל הקודם זכה אבל אם לא אמר ואחריו אין אומרים כל הקודם בשטר זכה ודוקא בשאין המתנות שוות [אבל אם היו שוות] מדהוה ליה למימר תנו שש מאות לפלוני ופלוני לפלוני ואמר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים לפלוני ומאתים לפלוני ודאי משום קדימה קאמר ואפילו לא אמר [אחריו] כל הקודם בשטר זכה.
<h2>דף קלח:</h2>
תניא תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, בחובו אין לו אלא חובו. פי' משום דלא מקרבא דעתיה לגבי בעל חוב כדמקרבא דעתיה לגבי אשתו שידה על העליונה אי נמי משום רבית. והרב אלפסי ז"ל גריס בחובו ידו על העליונה והא דתניא בפרק אלמנה נזונית [כתובות צ"ו ע"ב] משל לר' יוסי למה הדבר דומה לשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן וכי נוטלן במתנה לא כך כחו יפה משמע התם דאפילו לא אמר כראוי לי נוטלן ונוטל את חובו. קשיא הך אנו רגילים לתרץ דהתם כגון שהשכיב מרע אמר רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן. ומסתברא דלא קשיין אהדדי ולעולם [היכא] דלא אמר כראוי ולא אמר בחובי אלא שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי נוטלן ונוטל את חובו. והכא הכי פריך ודילמא כראוי לו בחובי קאמר. פי' נהי דלא אמר כראוי לו נוטלן ונוטל חובו. אלא כי אמר כראוי לו דילמא כראוי לו בחובו קאמר והוה ליה כמו שאמר בחובו שאין לו אלא חובו, ומשני הא מני ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא מדהוה ליה למימר בחובו ואמר כראוי לו לישנא יתירא הוא ונוטלן ונוטל את חובו.
<h2>דף קלט.</h2>
הא דתנן הניח בנות גדולות וקטנות וכו' נשאו גדולות ישאו קטנות. איכא לעיוני מאי טעמא לא קתני גבי בנות כדקתני גבי בנים ואם נשאו גדולות בחיי האב ואמרו קטנות לאחר מיתת האב אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם אין שומעים להם אלא שמין את הנכסים בבית דין. ויש לומר משום דלא פסיקא ליה דקיימא לן לפרנסה שמין באב וכשם ששמין לבת בין הבנים כך שמין לבת בין הבנות שנשאו בחיי אביהם כשיש שם בנים. ובמסקנא דאסיקנא ישאו קטנות (מבעי) [מבעל] לא קשיא מידי והרב ראב"ד ז"ל פי' מתניתי' בבנות בין הבנים עסקינן שנוטלת הראשונה עישור נכסים ושניה במה ששיירה ראשונה ושלישית במה ששיירה שניה וחוזרות וחולקות בשוה. וזהו נשאו גדולות תחילה ישאו קטנות עמהן בשוה. והשתא ודאי אצל הבנים בעלת חוב דאחי היא כדאיתא בכתובות. וקאמר בגמרא דאי אייתאי גדולות שעבודא דקטנות לבעל יוציאו קטנות מבעל ואע"ג דמלוה על פה היא הוה קס"ד דרבה דאפילו לר' יוחנן דאמר בכתובות שאין מוציאים לפרנסה מנכסי' משועבדים מוציאים מבעל מיהו במסקנא דשמעתא מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות.
<h2>דף קמ:</h2>
איבעיא להו בעל חוב מהו שימעט בנכסים כיון דכי מיית אית ליה ממעט או דלמא כיון דמחוסר גוביינא לא ממעט אם תמצי לומר כיון דכי מיית נמי אית ליה ממעט בת אשתו מהו שתמעט בנכסים כיון דכי מתה לית לה לא ממעטה או דילמא כיון דכי מנסבא (לית ליה לא) [אית לה] ממעטה אלמנתו מהו שתמעט בנכסים כיון דכי [מנסבא] לית לה לא ממעטא או דילמא השתא מיהת אית לה מזוני וממעטא משום מזוני אע"פ שאין בכתובה כדי למעט. וכלהו הנך בעיי אע"ג דאית בהו אם תמצי לומר סלקי בתיקו ולא ממעטי דנכסי בחזקת בנים קיימא. אלמנה ובת איזה מהם קודמת. פי' קא מבעיא ליה באלמנה ובת אצל בנים ופשטי לה דאפילו בבת יורשת שאין שם בנים אלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים. והרב אלפסי ז"ל גריס וכתב דהא [ד]תנן ילדה טומטום אינו נוטל ליתא דרשב"ג [היא] ורבנן פליגי עליה ואנן לא משכחינן שום פלוגתא בשום דוכתא אלא הכי קאמר סיפא אתאן לרשב"ג דשמעינן ליה דאמר שדבר שתלוי בדבורו ואמר זכר או נקבה זכר ודאי ונקבה ודאית קאמר. אבל רישא דקאמר שקיל כנקבות אין הדבר תלוי בדבורו אלא תנאי בית דין הוא ומשום הכי שקיל כנקבות ולעולם סיפא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל הלכה היא דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה.
<h2>דף קמא.</h2>
תניא ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל ששה דינרין של זהב והנקבה נוטלת שני דינרין של זהב. אוקמה רב אשי במסרס דאמר זכר תחלה מאתים נקבה אחריו ולא כלום והדר אמר נקבה תחלה מנה זכר אחריה מנה וילדה זכר ונקבה ולא ידעינן הי מינייהו נפק ברישא זכר שקיל מנה ממה נפשך אידך מנה הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס. ודוקא מדעת הנותן אבל שלא מדעת הנותן אין לזכר אלא מנה דאמר ליה דילמא בתר נקבה יולדת, ולנקבה לא כלום דילמא בתר זכר יולדת אלא אם כן באים בהרשאה לפי מה שכתבתי בפרק יש נוחלין דהרשאה מהניא לפשוט אפי' שלא הוכרו.
<h2>דף קמא:</h2>
תניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול המבשר מנה ילדה זכר נוטל מנה אם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטל מאתים ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה. ופרכינן והא זכר ונקבה לא קאמר. ואע"ג דבמתניתין לא פרכינן הכי. שאני הכא דאמר המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי וכיון דילדה זכר ונקבה ולא ידעינן הי מינייהו נפק ברישא הרי אינו יודע במה נפטר רחמה ולפום הכי פרכינן והא זכר ונקבה לא קאמר. ופרקינן דאמר נמי זכר ונקבה אלא למעוטי מאי למעוטי נפל והוא הדין לטומטום אלא נפל אצטריכא ליה שאפילו שהוא זכר ודאי נקבה ודאית אין כאן בשורה אבל לדעת הרב אלפסי ז"ל ילדה טומטום נוטל.
<h2>דף קמב.</h2>
אמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה ורב הונא אמר אף לכשתלד לא קנה. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה. פי' רב ששת סבירא ליה כר' יוסי דאמר עובר אית ליה זכייה ולא שני לרב ששת בין ירושה הבאה מאליה בין ירושה הבאה מחמת מתנה. ולית ליה הלכתא כר' יוסי דקיימא לן דאביי ורבא הלכתא כרבא ורבא לא סבירא ליה כר' יוסי דקאמר שאני התם דרפויי מרפיא בידייהו מעיקרא. אבל בלכשתלד לא שמעינן אי הלכה כרב נחמן או כרב הונא ולכאורה משמע דהלכתא כרב נחמן בדינא. אלא מאחר שהרב אלפסי ז"ל לא כתב מחלוקתם וכתב משנתנו איני יודע [מי] שנאה ולא אוקמה בלכשתלד משמע לדבריו דהלכה כרב הונא. ורב נחמן דאמר נמי לכשתלד קנה דוקא בבנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל באחר לא. ובדבר שלא בא לעולם דעלמא קיימא לן כרבנן דאמרי הרי את מקודשת לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי אינה מקודשת דודאי לאחר שאתגייר ולאחר שימות בעליך ולאחר שתמות אחותיך וכל הנהו דתני התם דלכשתלד דמי ואינה מקודשת. ויש לומר דרב נחמן דאמר לכשתלד קנה משום דרוב נשים מתעברות ויולדות ולד של קיימא אפילו באחר שאינו [בנו] קאמר אבל בבנו אפילו [לא] אמר לכשתלד קנה דהא איתיביה (רבא) [רב] נחמן לרב הונא גבי ההוא דאמר להאי דמעברת דלא אמר לכשתלד. והלכתא המזכה לעובר לא קנה פי' ואפילו בבנו. ומסתברא דבבנו קנה כסתם משנתנו. גם הרב אלפסי ז"ל כתב כן במשנתנו אלמא הלכתא הכי. ורב נחמן דאמר המזכה לעובר לא קנה איתיביה לרב הונא ממתני' אלמא סבירא ליה דבבנו קנה. וכן פסק הרב ר' משה ז"ל. נמצא עכשיו שזכיית האב לעובר שהוא בנו עדיפא מירושה הבאה מאליה שאין לעובר זכייה בה ובגמרא מוחלפת השטה אליבא דר' יוסי.
תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שאין לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו את הכל ואחר כך שמעו שמת או שהפילה אשתו החזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה. ואוקמה אביי משום דירושה הבאה מאליה שאני דאביי סבירא ליה כר' יוסי דאמר עובר אית ליה זכיה. ורבא אמר שאני התם דרפויי מרפיא בידייהו מעיקרא. מאי בינייהו ששמעו בו שהפילה ולא הפילה ואחר כך הפילה לאביי החזיק בראשונה לא קנה דעובר אית ליה זכיה כר' יוסי לרבא החזיק בראשונה קנה דעובר לית ליה זכיה כרבנן אלמא לית הלכתא כר' יוסי דאמר עובר אית ליה זכיה וזה סיוע למה שפסק הרב אלפסי ז"ל פרק אלמנה לכהן גדול [יבמות כ"ב ע"ב מדפי הרי"ף] דאפילו למאן דפסק המזכה לעובר קנה בבנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו בירושה הבאה מאליה לית ליה זכיה דקיימא לן אביי ורבא הלכה כרבא.
<h2>דף קמד:</h2>
מתני' האחין והשותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא משל עצמו. תניא בתוספתא אמר רשב"ג בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה נתרפה מן האמצע. ואוקימנא למתני' בשחלה בפשיעה אבל באונס מן האמצע. וחלה באונס אפי' ברפואה שיש לה קצבה מן האמצע. וכתב הרב ראב"ד ז"ל איכא דמטו בה אפילו בכל אונס שיהיה לאמצע ולא מיחוור כלל אלא ברפואה דוקא שאפילו יש לה קצבה דמיא למזונות אבל שאר אונסין אינם לאמצע אלא אם כן הם שותפין לכל דבר.
<h2>דף קמו.</h2>
מתני' השולח סבלונות מרובין שיהיו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין שתשמש בהם והיא בבית אביה אין נגבין. פי' רישא דקתני הרי אלו נגבין אפילו בשאכל סיפא דקתני אין נגבין [אפילו] בשלא אכל ובברייתא דקתני סבלונות העשויים לבלות אין נגבין דוקא בשאכל מדמוכחינן מינה אפי' שתה ושאין עשויים לבלות אפילו בשאכל.
<h2>דף קמו:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תתרונית היא. פי' אינה מריחה ונכנס אחריה לחורבה לבודקה אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל. אמרה ליה מאן יהיב לי מכותבות דיהודה ואכילנא ביה. [נפל עליה חרבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא] לבדקה אינו יורשה. פי' אשתו ארוסה היתה ואם היה נכנס אחריה ליחוד היה יורשה כדאמרינן בכתובות [מ"ח ע"ב] (התם) [סתם] חצר דידה ללון סתם חצר (דירה) [דידיה] לשם נשואין ובעל יורשה. ופר"ש ז"ל שנשואה היתה ואפילו הכי כיון שלא נכנס אחריה אלא לבודקה היה נותן עיניו לגרשה ושוב אינו יורשה ולא מיחוור.
<h2>דף קמח.</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצי לומר דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פרי חוץ מפירותיו הוי שיור ומאי טעמא כל לגבי נפשיה כי משייר בעין יפה משייר. פי' ואם נתן הפירות לאחר מכאן לאחר קנה המקבל.
<h2>דף קמח:</h2>
הא דאיבעיא לן הקדיש כל נכסיו מהו ולא מבעיא ליה הקדיש חצי נכסיו משמע כיון דבבריא נמי אמירתו כמסירתו הוה ליה כמתנת שכיב מרע בקנין שאם עמד אינו חוזר אלא אם כן צוה מחמת מיתה. ואיכא לעיוני מאי טעמא לא פשט ליה מהא דאמר רב הונא בפרק גט פשוט שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו וחזר וקאמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש אלמא אינו יכול לחזור בו. וכי תימא משום דרב הונא אמורא הוא והא בעיא דשכיב בפי' ואמר שלא יוכל לחזור אפי' בשעמד.
<h2>דף קמט.</h2>
הא דאמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיא במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה לא שנא לרב [מרי] ולא שנא לאינש אחרינא כיון דאיסר לאו בר אוריתה הוא אינו יכול ליתן מתנת שכיב מרע לשום אדם והרב אלפסי ז"ל כתב דדוקא לרב מרי בריה דאע"ג דאינו ראוי ליורשו כיון דבריה הוא אנן סהדי דלשום ירושה איכוין. ואפילו [ידוע] לאיסר דרב מרי לאו בר ירושה הוא דאי לא תימא הכי לודעוה לאיסר דרב מרי בריה לאו בר ירושה הוא וליתן ליה לשום מתנה. והרב ר' משה ז"ל כתב דאמרינן ירושה אין לה הפסק אפילו בלשון מתנה אם אמר הנותן בפי' יודע אני שהירושה אין לה הפסק ועל כן אני נותן לו לשם מתנה כדי שיהא לה הפסק יש לה הפסק אבל לאינש אחרינא יכול לקנות במתנת שכיב מרע.
<h2>דף קנ.</h2>
איבעיא להו [עבדא] כמקרקעי דמו או כמטלטלי דמי פי' בלשון בני אדם איקרי מקרקעי או מטלטלי ולא אפשיט. ולא פשטינן לה מהא דאמרינן אמר רב נחמן הלכה אין גובין מן העבדים דהתם לאו מלשון בני אדם הוא אלא משום דלא סמך עלויה הואיל ועשויים למות ולברוח והרב אלפסי ז"ל לא כן כתב. וזוזי נמי איקרי מטלטלין מדתנן בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"ב] כל המטלטלין קונין זה לזה ואמר ריש לקיש ואפילו כיס מלא מעות. אע"ג דבמסקנא דשמעתא מוקמינן בפסלתו מלכות מיהו לענין מטלטלין שוו דינייהו. ובהמה נמי בכלל מטלטלין היא שהרי נעשית חליפין. וכן כתב הראב"ד ז"ל. ועוד מדקא מבעיא ליה בעבדא ולא מבעיא בבהמה אלמא פשיטא ליה דבהמה מקריא מטלטלין.
<h2>דף קנא:</h2>
מסקנא דשמעתא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין ואע"ג דמית ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת מפני שהדברים אמורים אלא במוציא הדבר ההוא שהוא נותן מתחת ידו וכגון המשליש מעותיו לבתו דכתובות [ע' ע"א] וכגון הולך מנה לפלוני דשלהי פרק קמא דגיטין [י"ד ע"ב] ואפילו בבריא נמי אמרינן [משום] מצוה לקיים דברי המת אבל במצוה מחמת מיתה או במתנה בכולו אפי' בקנין אמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי שלא תטרף דעתו עליו ואם מת קנה. ודוקא במיפה את כחו אבל אם אינו מיפה את כחו מתנה בכולו בקנין א"נ מתנה במקצת וקנין ומצוה מחמת מיתה אפי' מת לא קנה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ודייק הרב ראב"ד מדקאמר שמא אלמא ספיקא הוא ואי תפס לא מפקינן מיניה. ואיכא לעיוני בעובדא דאחתיה דרב דימי שצותה מחמת מיתה. ומפני שהיא עמדה שלא מתה, אבל אם מתה מתנתה קיימת דאמאי נימא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר והתם ליכא יפוי שהרי היא [שיירה נכסים] וחדאי לא כתב לה וקנינא מינה על מתנתה דא אלא על כרחך אפילו מתה לא היתה מתנתה קיימת. הא דאמרינן בפרק השולח [גיטין מ' ע"א] פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת, שאני התם דמכיון דאמר יעשה לה קורת רוח זכתה שפחה בעצמה כמו שמוציאה מתחת ידו.
<h2>דף קנד.</h2>
תניא מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת וערערו עליו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מכירה ובאו ושאלו את ר' עקיבא מהו לבדקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו. ועוד סימנין עשויים להשתנות לאחר מיתה. פי' ר' עקיבא הצריך לאתויי ראיה על היורשים אע"פ שהם מוחזקים דנכסי בחזקת הלקוחות קיימי למאן דאמר דהא דקתני במתני' וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה קיום השטר ואין צריך עדים דאזלינן בתר חזקה. דבן עשרים חזקה שהביא סימנין ולפיכך על היורשים להביא ראיה שלא הביא וכו', ומיהו לית הלכתא הכי אלא הלכה כמאן דאמר ראיה בעדים דלא אזלינן בתר חזקה (אלמא) [אלא] בתר חזקה דממונא והנותן הוא המוחזק ואפילו הכי (הבא) [הכא] על היורשים להביא ראיה דערער דידהו לאו ערער הוא דמאי דקא אמרי קטן הוא חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה המוכר גדול ואלו היתה ראיה על הלקוחות לא הוה אמר ר' עקיבא אי אתם רשאים לנוולו דאמרי זוזי יהבינן לינוול ולינוול.
<h2>דף קנד:</h2>
תני בר קפרא הרי שהיה אוכל ובא בחזקת שהיא שלו קרא עליו ערער לומר שלי הוא והוציא זה את אונו שמכר לו או שנתן לו במתנה ואמר הלה איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ואם אמר שטר פסים הוא זה או שטר אמנה הוא שמכרת לך ולא נתת לי דמים אם יש לך עדים הלך אחר העדים ואם לא הלך אחר השטרות, פי' מדלא קתני יתקיים השטר בחותמיו כדקתני רישא משמע שאין צריך לקיים [ד]מודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו, ולית הלכתא הכי דקיימא לן מודה בשטר שכתבו (שא"צ) [שצריך] לקיימו.
<h2>דף קנה.</h2>
שמעתא דנכסי אביו כמו שפי' הרב אלפסי ז"ל (שהגאונים) [והגאונים] חולקין עליו גם הרב ר' שמואל מרומרוג חולק עליו ועל הגאונים שלפי פי' אין לחלוק בין נכסי אביו [דאם יודע בטיב משא ומתן אפילו בנכסי אביו] ממכרו ממכר ואם אינו יודע בטיב משא ומתן בעינן בן עשרים אפילו בנכסי דידיה וכבר דחה הרב אלפסי ז"ל דברי הגאונים כמו שכתב בהלכותיו. אך פי' הרב ר"ש ז"ל אינו נדחה מן שדחה דברי הגאונים ז"ל אפי' הכי פי' הרב אלפסי ז"ל מסתבר מדקאמרינן בנכסי אביו משמע שיש חלוק בין נכסי אביו לנכסיו, ומתנתו מתנה [בין בנכסיו] בין בנכסי אביו אם הביא שתי שערות אפילו אם אינו יודע בטיב משא ומתן. וכן כתב הרב ראב"י ז"ל דאפילו בנכסי אביו מתנתו מתנה. וכן נראה מדברי הרב ר' משה ז"ל, אך הרב ראב"ד ז"ל כתב בפירושיו דלא אמרינן מתנתו מתנה (אבל) [אלא] בנכסי דידיה אבל בנכסי דאביו אין מתנתו מתנה אך בתשובותיו כתב הרב ראב"ד ז"ל דאפילו בנכסי דאביו (אין) מתנתו מתנה, וכן עיקר הפי' ואם מכר פחות מבן עשרים יכול לחזור אפילו לאחר עשרים ומחזיר הלוקח למוכר כל הפירות שאכל כך כתב הרב ר' משה ז"ל בשם הגאונים ז"ל רק הרב ז"ל חולק עליהם לומר שאפילו קטן שמכר ולאחר עשרים החזיק הלוקח בפניו ואכל הפירות גליא דעתיה שנתרצה במכר זה ואינו יכול לחזור בו. וסמך לדבריו מההיא דגרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] מודינא דאי שמיט לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות הויא מחילה במכר ואכל לאו דוקא אלא אע"פ שהם בעין, וכן כתוב בספר הישר דאכל לאו דוקא.
<h2>דף קנו.</h2>
אמר רב נחמן בודקין לקדושין ולגירושין ולחליצה ולמיאונין, פי' לחליצה אחר שתים עשרה שנה ויום אחד דאלו בשתים עשרה קיימא לן [בפרק] יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] תוך זמן כלפני זמן ואפילו הביאה סימנין שומא נינהו, ואע"ג דאמר רבא התם קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה שהביאה סימנין ואם כן למה לי בדיקה הא אמרינן התם כי אמרינן חזקה למאון לחומרא (שהיא) [שאינה] ממאנת אבל לחליצה בעיא בדיקה ולמיאונין איכא לעיוני במאי אי תוך זמן הא קיימא לן תוך זמן כלפני זמן וסימנין שומא נינהו. אי לאחר זמן כי בדקינן לה מאי הוי והא איפסיקא בפרק יוצא דופן [ד]חוששין שמא נשרו ואע"ג דלית ביה סימנין אינה ממאנת ואיכא לאוקמה כגון שקבלה קדושין מאחר שאם אין בה סימנין צריכה גט משניהם מראשון שמא נשרו [ו]אינה יכולה למאן. ומשני שמא לא נשרו וקדושיה הם מאוניה דספיקא הוי אם נשרו דהא חוששין קאמר והכא לחומרא והכא לחומרא, ואם הביאה סימנין אינה צריכה גט משני, אי נמי הא אמרו בפרק יוצא דופן דכי אמרינן חוששין שמא נשרו דוקא היכא דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל אם לא בעל לאחר זמן דליכא ספיקא דאורייתא אין חוששין שמא נשרו דספיקא דרבנן לקולא (ולא) [ואי לא] אשכחן בה סימנין יכולה למאן ובזה אמר שמואל בודקין למאון היכא דלא בעל לאחר זמן.
<h2>דף קנז.</h2>
בעי שמואל דאקנה מהו, ואע"ג דאמר שמואל גופיה בעל חוב גובה את השבח דילמא אליבא דר' מאיר קאמר אי נמי לבתר דבעיא הדר פשטה. מסקנא דשמעתא דמיניה לא קא מבעיא ליה דאפילו לא כתב לו דאקנה גבי מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה ואם קנה והוריש נמי לפום מסקנא דשמעתא דמלוה על פה גובין מן היורשים כי קא מבעיא דאקנה קנה ומכר מי אמרינן דבר שלא בא לעולם הוא או דילמא כיון דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה ותו לית ליה רשותא לאפקועי שעבודא (דמקבל מתנה מינייהו) ואתיא לפשוטא מהא דתנן מאוחרין כשרין ואי (ד)אמרת דאיקני ומכר לא קנה מאוחרים אמאי כשרים. ושמעינן מינה דכי אמרינן מאוחרין כשרים דוקא בדכתב ליה דאיקני, אבל בדלא כתב ליה דאיקני מאוחרין פסולים, והלכתא לוה ולוה וחזר וקנה יחלוקו.
<h2>דף קנז:</h2>
והא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחברו והשביחה [ובא] בעל חוב וטרף כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין אוקימנא מאי גובה נמי דקתני חצי שבח אבל חצי אחרינא לא גבי בעל חוב מיניה דלוקח דהוה ליה בעל חוב ולוקח גבי שבחא כלוה ולוה וחזר וקנה דיחלוקו, ודוקא לגבי שבחא הוא דהוה ליה כלוה אבל לגבי שדה גופיה הוה ליה לוקח כגזלן דאי לא תימא הכי למאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה היכי טריף בעל חוב מיניה והא קדם וגבה הלוקח שהרי הקרקע בידו אלא לאו שמע מינה דגבי שדה כיון דהוא משתעבד לבעל חוב הוה ליה לוקח כגזלן אבל לגבי שבח דעביד לוקח לא הוה ליה כגזלן דאמר ליה מאי חסרתיך והיינו דאמרינן אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. אמר רבא תדע שכך כתב לו וכו' אלמא משום דכתב ליה לוקח הוא והלוקח עצמו בהשביח על דעת כן עשה שיגבה ממנו הבעל חוב דאי מדינא לא הוה ליה למגבי דאמר ליה מאי חסרתיך ולפיכך יפה כח מתנה מכח מכר כדאיתא התם שבמכר כתב לו ועל דעת כן השביח הלוקח שיטרוף ממנו הבעל חוב אבל במתנה לא אלמא גבי שבחא לאו גזלן הוא אלא כבעל חוב מאוחר וכיון דשעבודא דתרווייהו כי הדדי אתי יחלוקו, ושמע מינה כיון דגבי שבחא הוה ליה כבעל חוב מאוחר ואפילו הכי גובה בעל חוב (שבח וחצי) [חצי] שבח שמע מינה דהלכתא כמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שקנה לא גבה. ויש לומר דאפילו למאן דאמר מה שגבה גבה מפני שהוא גובה אדעתא דלא ליפקו מיניה אלא שבח הלוקח עצמו עושה השבח על דעת שיטרוף ממנו הבעל חוב את השבח שכך כתב לו וכו' וכי תימא למאן דאמר מה שגבה קשיא הך מתניתא דשבח. מוקים לה בלוקח מגזלן.
<h2>דף קנח.</h2>
(ו)הרב אלפסי ז"ל כתב ששלש נכסים שנוים במשנתנו נכסי מלוג שהם בחזקת יורשי אשה, וכתובה שהיא בחזקת יורשי הבעל, נכסי (מלוג) [צאן ברזל פליגי אמוראי ולמאן דאמר] שהם בחזקת יורשי אשה צריך לפרושי מלתא כגון שפטרה הבעל משבועה היא ויורשיה ממנו ומיורשיו, דאי לאו הכי מאי קא טענו יורשי האשה והא אין אדם מוריש שבועה לבניו, ונכסי צאן ברזל לר' אלעזר הם בכלל הנכסים הנכנסים והיוצאים עמה כיון דשלה היו הנכסים ויכולה לומר בשעת גביית כתובתה (כולי) [כלי] אני נוטלת ור' יוחנן סבירא ליה כיון שהבעל קבלם עליו אם הותירו הותירו לו בחזקתו הם ובכלל כתובה הם ובחזקת יורשי הבעל, ב"ק אמר הואיל והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו. והלכתא כבר קפרא, ובכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ' ע"ב] שנינו וביבמות פרק החולץ [ל"ח ע"א] גם כן (האשה) [שומרת יבם] שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאים [עמה] בחזקת יורשי האב. ולא שיילינן התם בחזקת מי כדשיילינן הכא אלמא שאין שם אלא דיני שני נכסים דנכסי צאן ברזל ככתובה הם בחזקת יורשי הבעל, אבל היכא דליכא יבם פליגי לר' אלעזר כיון דליכא יבם בחזקת יורשי אשה. ולר' יוחנן לא שני ליה בין היכא דאיכא יבם להיכא דליכא יבם ותרווייהו בחזקת יורשי הבעל לבר קפרא כיון דליכא יבם שוו חזקתייהו אהדדי ויחלוקו, והרב בעל המאור ז"ל הלך בדרך אחרת רחוקה מאוד.
<h2>דף קנט.</h2>
שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין איהו מפיק, ואפילו [הכי] פסק הרב אלפסי ז"ל כשלחו מתם שבנו מוציא מן הלקוחות בלא מעות דאלו במעות פשיטא שהמכר בטל דמה (שיירש) [שאירש] מאבא הוא אלא בלא מעות קאמר דבמקום אבי האב הוא וכשם שאבי אביו [וכו'] והוא הדין גבי בעל חוב אם מת ראובן בחיי יעקב בעל חוב דראובן אינו גובה מחנוך הנכסים שירש מיעקב בשביל ראובן אביו דלא חשבינן חנוך יורש של ראובן אלא יורש של יעקב, ומצינו בזה שאין בעל חוב נוטל בראוי. מיהו איכא לעיוני אי אמרינן הכי בשאר יורשין או לא כגון חנוך שירש שמעון אחי אביו אם בעל חוב דראובן גובה מחנוך דדילמא באבי אביו הוא דאיכא למימר תחת אבותיך יהיו בניך אבל בשאר יורשים לא או דילמא לא שנא. ומסתברא איכא למימר דדוקא באבי אביו משום דאיכא למימר תחת אבותיך יהיו בניך אבל בשאר (יוחסין) [יורשין] לא. ומיהו לכאורה נראה מן הגמרא דהוא הדין לשאר יורשים דקאמרי' ולענין דינא לא והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו ועל מורישיו וכו' (דאי) [מאי] לאו יורשי האב (בכי) [בני] מורישיו אחי ופי' מורישיו אחיו כגון שנפל הבית על ראובן ועל שמעון וקא אמרי יורשי האב שהם בני ראובן ראובן מת ראשון ואחר כך מת שמעון ומיניה דשמעון ירתינן ולא [מ]ראובן אבינו אלמא בשאר יורשים אמרינן שאין בעל חוב גובה מהם. ונמצא הפי' הזה שאין בעל חוב נוטל בראוי [אינו] אלא לענין שבח שהשביח לוקח. ויש לפרש דיורשי (בנו) [האב בני] דקא אמרינן בגמרא עליו ועל אביו קאי אבל אעליו ועל מורישיו שהם אחי יורשי האב נמי אחי כגון שנפל הבית על ראובן ועל שמעון ואמרו לוי ויהודה אחיהם ראובן מת ראשון ואחר כך מת שמעון ואין אנו יורשים מראובן כלום. אבל לעולם דוקא באבי אביו הוא דאיכא למימר תחת אבותיך יהיו בניך אבל בשאר יורשים לא וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן בתר סברא ודוקא (באביו) [באבי אביו] דאיכא למימר תחת אבותיך יהיו בניך אבל בשאר יורשים לא, ועוד כיון דאפילו (באבי אבי אביו) [באביו] גופיה [אמרינן] (ו)זה הדין קשה בדיני ממונות. והפסק שפסק הרב אלפסי ז"ל בשלחו מתם הוא דבר חדוש ואין לך בו אלא חדושו בלבד והוא אבי אביו אבל בשאר יורשים לא וכן ראוי לדון ונמצא שבעל חוב נוטל בראוי. רק הרב ר' שמואל ז"ל כתב בפרק יש נוחלין שאין בעל חוב נוטל בראוי גבי מילתא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם וכו' ודוק ותשכח. והוא דבר תימא אלא שיש להעמיד דבריו ביתומים דלא שקיל בעל חוב בנכסי דקנו יתמי ובשבח שהשביחו יתומים. והאי דאייתי ר"ש ז"ל סייעתא ממאי דתנינן בבכורות ולא האשה בכתובתה. ופר"ש ז"ל הוא הדין לבעל חוב משום דההיא מתני' לכאורה ביתומים עסקינן אבל לעולם בעלמא בעל חוב נוטל בראוי שהרי גובה את השבח. ועוד יש להעמיד דבריו בנכסים שנפלו ללוה אחר מיתתו וכסברא קמייתא דשאר יורשים ואבי האב חד דינא אית להו, וכתב הרב ראב"י ז"ל דהלכתא בכל הני שלחו מתם שאין חנוך יורש מראובן אלא מיעקב זקנו, ולא מיבעיא פשוט אלא אפילו בכור שמכר בחלק בכורה בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות דאמר להו מכח אבי האב קא אתינא וכי תימרו ליה אי מכח אבי האב קא אתית חלק בכורה מאי עבידתא גבך, אמר להו מכח אבי האב קא אתינא ובמקום אב קאימנא.
היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים לו אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בבית דין קודם שנעשה חתנו דפסול קורבא אינו מפני חשש עדות שקר אלא גזרת מלך הוא.
<h2>דף קנט:</h2>
הא דתניא האב שנשבה ומת בן בתו במדינה יחלוקו. אע"פ שכתבה הרב אלפסי ז"ל איכא מאן דאמר דלאו הלכה היא כיון דאפסיקא הלכתא כמאן דאמר בנפל עליו ועל אמו בחזקת יורשי האם וכן כתב הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף קסב.</h2>
בדין שריר וקיים לא אאריך כי כבר חלקו בו איתני עולם ואבא מרי ז"ל מן המתירין אם אין בו שריר וקיים ואם יש בו שנים, והרב דודי ר' אשר ז"ל מן האוסרים [ו]ודאי משורש הלכה נראים דברי אבא מרי ז"ל שהרי אין לחוש בו כלום כיון דאין למדין משיטה אחרונה והרחיק שני שטין פסול. אלא שיש לתמוה על מנהגנו שנהגו לקיים מחקין ותלויות בשיטה אחרונה. ויש לסמוך בזה על דברי הרב ר' שמואל ז"ל שכתב דכי יש בו שריר וקים למדין משיטה אחרונה. ומדבריו נלמד כי אין בו שריר וקים כשר וכי תימא אם כן הרחיק שיטה אחת אמאי כשר ניחוש דילמא מעיקרא לא הוה כתיב ביה בשטר שריר וקים. (לא חיישינן דילמא כתיב ביה איהו שריר וקים דלאו כולי עלמא פליגי דכי יש בו שריר וקים) וכתב מאי דבעי בשיטה אחרונה וכתיב ביה שריר וקים. תירץ הרב דודי ר' אשר ז"ל כיון דלא כתיב בשטר מעיקרא שריר וקיים לא חיישינן דילמא כתיב ביה איהו שריר וקיים דלאו כולי עלמא גמירי דכי אית ביה שריר וקיים למדין משיטה אחרונה ומאי דמזייף במאי דכתיב בשטרא מזייף וכיון דלא כתיב ביה מעיקרא שריר וקיים כשר [וא"ת] [ו]ניחוש דלמא מעיקרא הוה ביה שריר וקיים וכתיב מאי דבעי בשיטה אחרונה וכתיב ביה שריר וקיים דהא אמרת [תרי] שריר וקיים כתבינן. אולי נאמר לפי המנהג או [גם] לפי ההלכה דבתרי שריר וקים השטר כשר ואין למדין משיטה אחרונה ונמצא דברי ההלכה קיימין דבתרי שריר וקים השטר כשר והמנהג קים. וכל זה לפי המנהג. ולפי מה שכתב ר"ש ז"ל דהא דאמרינן אין למדין משיטה אחרונה בשאין בו שריר וקים. ואע"פ שתירץ דבריו הרב דודי ז"ל כמו שכתבתי אינו משיב כל הצורך, אבל פשוטן של דברים לא שנא כתיב ביה שריר וקים ולא שנא לא כתיב ביה שריר וקים אין למדין משיטה אחרונה ומנהגנו על לא נכון. אלא שיש לדחוק ולומר שלפי מנהגנו עתה אם הרחיק שיטה אחת פסול שלא אמרו הרחיק שיטה אחת כשר אלא מפני שלא היו בקיאין לכתוב ולקרב חתימתן אצל כתיבת השטר כמו שכתב ר"ש ז"ל או מפני שהיה דרכם להניח ריוח לגדול מהם. והאידנא כלנו בקיאים לכתוב ואין דרכנו להניח ריוח לגדול אכן היה טוב להסכים ולומר הרחיק שיטה אחת פסול ונוכל ללמוד משיטה אחרונה (למדין ממנה) דאי אמרת שמא הרחיקו שני שטין ועביד מאי דבעי בשיטה אחרונה להא לא חיישינן דאי לא תימא הכי כי לא הרחיקו נמי ניחוש שמא הרחיקו שנים או שלשה שטין אלא לאו שמע מינה כל כמה דלא חזינן ריעותא בשטרא אחזוקי סהדי בדלא בקיאי לא מחזקינן. וכן אם השלימו את השטר באמצע השיטה וחתמו העדים בחצי שיטה הנשאר למדין מאותה חצי שיטה אחרונה דמאי קא אמרת שמא השלימו השטר בסוף השיטה והעדים חתמו בחצי השיטה אין להם לעשות כן דדילמא יניח כל השטר ויכתוב באותו חצי השטר מאי דבעי והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, והא דאמרינן הרחיק שני שטין פסול כתב ר"ש ז"ל והרב ראב"י ז"ל אפילו העדים לפנינו ומעידים שהרחיקו שני שיטין ואין בו שום זיוף אפילו הכי השטר פסול דלא הוי כמלוה בשטר מפני שאנו רואים העדים שאין בקיאין בשטרות ויש לחוש שמא יטעו גם כן בדברים אחרים. רק הרב ראב"ד ז"ל כתב דכשר וכמלוה בשטר הוא כיון שהעדים לפנינו ומעידים שהרחיקו שני שיטין ואין בו זיוף.
<h2>דף קסב:</h2>
והא דמיבעיא לן שיטה ומחצה מהו ואסיקנא דכשר דוקא ברוחב אבל הרחיק שטה ומחצה באורך ודאי פסול שאם נשלם השטר בחצי שטה (ואם) [והם] הרחיקו אותה חצי שטה ושטה אחת והעדים חתמו בראש השטה יש לחוש שמא באותה חצי שטה עביד מאי דבעי ונמצא השטר שהרחיק שטה אחת וכשר. ואם נשלם השטר בסוף השיטה והרחיקו העדים שטה אחת ובשטה שניה חתמו בחצי שטה יש לחוש דילמא גייז בכל השטר ובאותה שטה עביד מאי דבעי והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת וכשר, אלא ודאי ברוחב הוא דכשר באורך פשיטא הוא דפסול הלכך אם נשלם השטר בסוף השטה אין לעדים להתחיל ולחתום בחצי השטה למטה הימנה דאיכא למיחש דילמא גייז כולי שטה ועביד בחצי שטה מאי דבעי ליה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת אלא כשמתחילין לחתום מראש השטה שלמטה מן השטר יתחילו, וכי תימא כי הרחיק את העדים מן (השטה) [ה]שטר [שטה] אחת אמאי כשר ניחוש דילמא גייז לעילאי וכתב הוא ועדיו בשיטה אחת (ואי) [ו]אמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי הא אמרינן כל כי האי גוונא אין מקיימין את השטר מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה.
<h2>דף קסה.</h2>
אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה וכן הלכתא, ואפי' עד אחד [בשטר] מעיד על אחד בשבת ועד אחד על פה מעיד על שני בשבת אפילו הכי מצטרפין דקיימא לן כר' יהושע בן קרחה דהלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין לא שנא שניהם על פה ולא שנא שניהם אחד בכתב ואחד בעל פה, והני מילי למהוי על פה אבל מלוה בשטר למגבי ממשעבדי ודאי לא דעד אחד לית ליה קלא ולאפוקי מר"ש ז"ל שפי' דמצטרפין הן למהוי כמלוה בשטר.
ירושלמי בפרק האשה שנתארמלה עד אחד בכתב לאו כלום הוא נראה שהוא חולק עם הגמרא שלנו. דאם איתא דהכי הוא עד אחד בכתב כמאן דליתא דמי שהרי אפילו שבועה אין בו והיאך מצטרפין. ויש לומר דהכא מיירי כגון ששנים חתומין בשטר האחד יכול לקיים והאחד אינו יכול לקיים דבכי האי גוונא נשבע והכי איתא בירושלמי וכי תימא הא דמקשינן ממתני' (לא) לישני ליה כגון דליכא אלא עד אחד בכתב שאין מזקקין אותו לישבע על פיו ולפיכך אין מצטרפין, איכא למימר אם כן פשיטא, ומסתברא שהבבלי חולק בזה על הירושלמי וכן נראה מדברי הרב ר' משה ז"ל שכתב עד אחד חתים בשטר ואמר לוה פרעתי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
<h2>דף קסז.</h2>
מתני' כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן. פרישנא בגמרא ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה ושם האשה בשובר והוא הדין לשם האיש. פי' צריך שיהא מכיר שמם שזה האיש כך שמו ושם אשתו כך שמה. וכשחותמין ונותנים לאשה צריך שתהיה מוחלת הכתובה מעכשיו דאי לאו הכי הוא איכא למיחש דדילמא כתב השובר בניסן וטריף שלא כדין. ואקשינן וניחוש דילמא אזיל למתא אחריתי ומחזיק לשמיה ליוסף בן שמעון וכתיב גיטא וממטי ליה לאתתיה דהאיך ומדלא אקשינן (וניחוש דילמא אזיל למתא אחריתא ומחזיק לשמיה ביוסף בן שמעון) וניחוש דילמא האי יוסף בן שמעון דהך קרתא ממטי ליה ליוסף בן שמעון דאידך קרתא שמע מינה בעינן שם עירו ושם עירה שיכתבו בגט ודוקא גט דאיסורא הוא אבל בשובר דממונא הוא לא חיישינן להני חששות שהרי בשובר לא בעינן שם עירו ושם עירה ואמאי לא חיישינן דאתתא דהך קרתא ממטי ליה לבעלה דאידך קרתא אלא לאו שמע מינה שני לן בין איסורא לממונא, ומדאקשינן דילמא אזיל למתא אחריתא וכו' שמע מינה דבעינן שם עירו ושם עירה שיצא משם דאי לא בעינן שיצא משם אלא שם עירו ושם עירה שהלך לשם כי אזיל למתא אחריתא ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון מאי הוי והא בעינן שם עירו ושם עירה (שהלך לשם) [שיצא משם] והיכי ממטי ליה לאתתיה דהיאך אלא לאו שמע מינה דבעינן שם עירו ושם עירה שיצא משם. וכתב הרב ראב"ד ז"ל דבעינן נמי שם עירו שהלך לשם מדאמרינן בגיטין [ל"ד ע"ב] עד שיכתוב שמו שביהודה ושם דגליל עמו כלומר שיכתוב [ב]גליל כשמו שבגליל ואם מסר לו העדות בגליל וכתב הגט ביהודה פסול דהא היה במזרח וכתב במערב כל הדרכים האלו בה. ואמרינן בגמרא [שם פ' ע"ב] מאן אילימא בעל היינו שם עירו ושם עירה אלא לאו סופר ומדאמר(ינן) להו רב לספריה וכו' פרכינן וניחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת דילמא כתיב גיטא וממטי ליה לאתתיה דהאיך ופרקינן שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה, פי' אי דידעינן שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אין נותנים את הגט לאיש אלא אם כן גירשו את אשתו בפנינו. ויש מפרשים אלא זה בפני זה שיהיו שני יוסף בן שמעון זה בפני זה, ובפרק כל הגט [שם כ"ד ע"ב] אמרינן דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שיהיו שמותיהן שוים ושמות נשותיהם שוים אין מתירין אשת אחד מהם אע"פ שהגט יוצא מתחת ידה אלא בעדי מסירה, ומשום הכי לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שיהיו שמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים שאפילו היה כך הרי אין מתירין נשותיהן אלא בעדי מסירה שיעידו שבפנינו גירש זה את אשתו. ותנן התם [שם] יתר על כן כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו ודייקינן עלה בגמרא שני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש בו והא אמרת ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב אלא בעידי מסירה ור' אלעזר היא. וכי תימא והיאך כותבין גט לאיש וניחוש שמא כתב הגט בניסן ולא נתן לה עד תשרי ואזיל בעל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ומפקא גיטא דכתיב בניסן ומפקא מלקוחות שלא כדין. לאו מילתא היא דלמאן דאמר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות כדין טרפא. ולמאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך וכך בכל הגיטין שבעולם. הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכותבין שובר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו צריך שיהא מכיר שמם.
<h2>דף קסט:</h2>
ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא אזיל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. אמר ליה זיל זבין מיניה שלא באחריות והדר זבין לה להא איתתא באחריות ודוקא שלקח בסתם שלא אמר בשביל אשה פלונית אני לוקח שדה זו אבל אם אמר לשום אשה פלונית אני לוקח שדה זו ולקח שלא באחריות אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והוי המקח בטל וקצת ראיה לדבר מהא דגרסינן במסכת קדושין בפרק האיש מקדש [מ"ב ע"ב] האחים שחלקו לקוחות הן פחות משתות נקנה מקח וכו' עד הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שוי(ם) שליח אבל שוי(ם) שליח אמר ליה לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ובטל מקח כיון שהדבר ידוע שהיה שליח הכא נמי לא שנא.
הא דאמר רשב"ג הנותן מתנה לחברו והחזיר לשטר המתנה חזרה מתנתו, לית הלכתא כותיה דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה.
<h2>דף קע.</h2>
ר' יצחק בר יוסף הוה קא מסיק זוזי בי ר' אבא אתא לקמיה דר' יצחק נפחא אמר ליה פרען זוזי אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני. אמר ליה [רבי יצחק יבואו פלוני ופלוני ויעידו א"ל] ואי לא אתו לא מהימנינא והא קיימא לן המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אמר לי' אנא בההיא כשמעתיה דמר סבירא דאמר האומר לחברו פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבאו פלוני ופלוני ויעידו. והאמר רב גידל אמר רב הלכה כר' ואף ר' לא קאמר אלא לברר אמר ליה אנא נמי לברר קא אמינא. פי' קס"ד מעיקרא דהכי קאמר יבאו פלוני ופלוני ויעידו, ואם יבאו ויאמרו אין אנו זוכרים הרי לא בירר דבריו ויפרע להכי אקשי ליה והאמר רב הלכה כר' ואף ר' לא אמר אלא לברר ולהביא את השטר ואם הביא את השטר אע"פ שאינו יכול לקיימו ואין שם עדות כלל הרי בירר דבריו הכא נמי נהי נמי שאם יבאו עדים פלוני ופלוני ויאמרו לא היו דברים מעולם הרי לא בירר דבריו אבל אם יאמרו אין אנו זוכרים בדבר דלא מכחשי ליה לא הפסיד ושני ליה אנא נמי לברר קא אמינא [ואם] יבאו ויכחישוהו שיאמרו לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן אבל אם אמרו אין אנו זוכרים לא הוחזק כפרן ולא יפסיד ויהא נאמן בשבועת היסת שישבע שפרעו. ובפרק שבועת הדיינים [שבועות מ"א ע"ב] גרסינן ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם אביי אמר הוחזק כפרן רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ליה ולאו אדעתיה והלכתא כרבא. קשיין אהדדי איכא מאן דאמר התם אמר ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני שלא אמר על בירור (אמר) ולפיכך אם אמרו פלוני ופלוני הנזכרים שפרע בפניהם והם אמרו שלא היו דברים מעולם [לא] הוחזק כפרן. ועוד יש לומר התם בשלא הזמין אותו פלוני ופלוני בעדות זו ועליהם אמרינן כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ליה ולאו אדעתיה וכיון שלא היו מזומנים בעדות זו אע"פ שאפשר שהיו שם אינם זכורים בדבר מאחר דלא רמיא עלייהו אבל הכא כשאמ' פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהזמנתים לעדות זה והלכך רמיא עלייהו ולפיכך כשיאמרו לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן.
<h2>דף קע:</h2>
תניא מי שפרע מקצת חובו עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. מסתברא דהלכתא כי הא מתניתא דעדים שעשו שליחותם בדבר (שיגמר) [שנגמר] המעשה חוזרין ועושים שליחותם ואע"ג דרב פליג עלייהו ואמר קורעים את השטר וכותבים לו שטר [אחר] מזמן ראשון אבל עדים לא אפילו הכי ליתא לדרב כיון דמתניתא פליגא (עלייהו) [עליה]. ויש לומר כיון דר' יוסי פליג עליה דר' יהודה דקאמר וכך יפה לו ואל ירע כחו של זה אלמא סבירא ליה לר' יוסי דעדים שעשו שליחותם (אין) חוזרים ועושים שליחותם והלכתא כותיה וזה הנכון. ורב דקאמר לית הלכתא כר' יהודה סבירא ליה דר' יהודה מזמן שני קאמר ופליג עליה מתניתא דקאמר ליה בהדי דקאמר ר' יהודה מזמן ראשון קאמר ור' [יוסי] דקאמר יכתוב שובר ולא אמר שיכתבו בית דין שטר מזמן ראשון קאמר כדי שיכוף לפרעו קאמר ועוד שיכול לומר המלוה אין לו לגבותם עד שיזדמן לו בית דין אלא שיכתוב שובר. כללא דמילתא בשטר שאין בו אחריות חוזרים ועושים שליחותם אפילו שלא מדעת הלוה בשטר שיש בו אחריות אפילו מדעת הלוה אין חוזרים ועושים שליחותם מפני הלקוחות. והרב ראב"ד ז"ל כתב שכותבים מדעת הלוה אפילו בשטר שיש בו אחריות. ואין נראין דבריו ודוקא בדבר שנגמר המעשה אבל בדבר שלא נגמר המעשה כגון ההיא דהוו קרי ליה (וכתבו ניכאתא) [תפוותא וכתבו נפוותא] בפרק האומר התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] (אין) חוזרין ועושים שליחותם כל זמן שלא הגיע גט לידה.
<h2>דף קעא.</h2>
תניא שטר שזמנו קבוע בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר. קיימא לן דשטר מקח וממכר המאוחרין פסולים. אבל אם כתבו שטרא דנן דכתבינהו לאו בזמניה כתבינהו אלא אחרנוהו וכתבינהו כשר. והא דקיימא לן שטרי חוב כשרים בדלא כתב ליה דאקני פסולים.
<h2>דף קעב.</h2>
הא דאמר להו רבא להנהו דכתבי שטרא אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתבו ההוא יומא בין בשטרי מתנה בין בשטרי מכר שיש בהם אחריות בין בשטרי הלואה דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד כמאן דכתיב ההוא יומא דמי דהא שעבד נפשיה. וכן מעשים בכל יום. רק הרב ר' שמואל ז"ל כתב בשטר מתנה או בשטר מכר שאין בו אחריות אבל בשטר [הלואה] שיש בו אחריות מוקדם הוא שהרב ז"ל אזיל לטעמיה שכתב דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד מיהו יכול לחזור בו על השטר שלא יכתבוהו וכיון שיכול לחזור בו אשתכח דלא חייל שעבודיה עד שיכתבו את השטר. ולדבריו שטרי אקנייתא לאו דוקא. אלא אפילו בשטרי הקנאת חזקה או הקנאת שטר או כסף בדפריש מצי למכתב ההוא יומא בשטר מתנה או בשטר מכר שאין בו אחריות.
תניא שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים והכי הלכתא. ואע"ג דתנא דידן סבירא ליה הא על אחרים יכולים להוציא לית הלכתא כותיה (כתנא) [דתנא] דידן דאיהו סבירא ליה אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה וקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה ולדידיה ודאי צריך להביא ראיה. ודגרסינן בפרק זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] דההיא איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה בדינא אמר ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה [ומגו] דאי אמר לקוח הוא בידי. ושמעת מינה דאליבא דרבנן דאמרי אין אותיות נקנות במסירה צריך להביא ראיה ולא מצי אמר לקוח הוא בידי אלא אם כן הוציא שטר המכר. מה שכתב הרב בעל המאור דכי פליגי אביי ורבא בשטר של יוסף בן שמעון שמסרו ליוסף בן שמעון חברו דבהא כולי עלמא מודו דאותיות נקנות במסירה אשכחינן עלה פרכא מהא דגרסינן ביבמות פרק שלום בינו לבינה [קט"ו ע"ב] אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו דגנאי (כד) [בר] חבו וחבו בר גנאי וכו' ואביי אמר לך התם למאי ניחוש לה אי לנפילה לא חיישינן אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה אי במסירה אותיות נקנות במסירה אלמא בשני יוסף בן שמעון מודה אביי דאין צריך להביא ראיה אבל בעלמא צריך להביא ראיה, הא דאמר אביי הכי קאמר נמצא לאחד בין שטרותיו שטר של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועים ודאי בבא לצאת ידי שמים חייב ואם אינו זכור לאיזה מהם פרע חייב לפרוע את שניהם דהוה ליה כשתי כריכות דהוה ליה למידע כדאיתא בפרק המפקיד [ב"מ ל"ז ע"א] ועוד דהוה ליה כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שחייב אפילו בדיני אדם כדאיתא התם ושמעינן דמוכר שטר חוב לחבירו לא מצי אמר ללוקח לאו בעל דברים דידי את.
הא דתנן [ולא] אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב אפילו לקח אחד מהם שדה מן האחד דסלקא דעתך אמינא אמר ליה בעל חוב ללוקח אי את יזפת מינאי שפיר קא טריפנא ואי יוסף בן שמעון יזיף מינאי ולית ליה נכסים בני חורין שפיר טריפנא מינך ארעא דא דזבין לך אפילו הכי [אי לא] טריף מיניה דמוכר [לא מצי טרוף מיניה דלוקח ד]נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ותנן לא יפרע מן הערב תחלה, ומי איכא מידי דמלוה לא מצי טריף ומנכסיה מצי טריף. והכי אסיקנא במסכת בכורות בפרק יש בכור לנחלה [מ"ח ע"א].
<h2>דף קעג.</h2>
דינא דערב הכי הוא המלוה את חברו ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה, (ומי איכא מידי דמלוה לא מצי טריף) ומנכסיה מצי טריף עד שישבע שאין לו נכסים. אבל אם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה הרי זה [גובה מן הערב בד"א כשאין ללוה נכסים ידועים אבל אם יש ללוה נכסים ידועים הרי זה] יפרע מן הלוה ולא מן הערב, וקבלן שאמר תן לו ואני ערב נותן אע"פ שיש לו נכסים ידועים ללוה יפרע מן הערב קבלן תחלה אם רצה המלוה ואם נשא הקבלן ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום.
<h2>דף קעג:</h2>
גרסינן בערכין בפרק שום היתומים [כ"ג ע"א] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידירנה הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך. ואסיקנא בגמ' דכולי עלמא בבריא אדם עושה קנוניא על הקדש והכא בשאלה בהקדש קא מיפלגי ר' יהושע אומר יש שאלה להקדש הלכך כיון דאי בעי מתשיל עליה ליכא למיחש לקנוניא ור' אליעזר סבר אין שאלה להקדש ואיכא למיחש לקנוניא (כיון דבריא הוא ומית דכולי עלמא) בשכיב מרע דכולי עלמא אין אדם [עושה] קנוניא על הקדש שאין אדם חוטא ולא לו, והכי אסיקנא התם והתניא המקדיש אשתו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידירנה הנאה ר' יהושע אומר אין צריך אמר ר' אלעזר בר' שמעון הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל שבית שמאי אומרים הקדש טעות אינו הקדש, ואיכא לאקשויי דר' אליעזר אדר' אליעזר דשמעינן ליה דאמר בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ו ע"ב] גבי חלה טמאה מיגו דאי בעי מתשיל עליה אלמא יש שאלה להקדש ויש לומר דלא דמי חלה להקדש דאלו חלה אי מתשיל אהאי חלה מפריש חלה אחריתא תחתיה וליכא פסידא להקדש [אבל הכא איכא פסידא להקדש] ולפיכך אמר ר' אליעזר דאין שאלה להקדש.
<h2>דף קעד.</h2>
ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי [אמר] רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה ואיכא בינייהו כשחייב מודה או דשמתיה ומית בשמתיה לרב הונא גבי מיתמי והלכתא כותיה. הרב ראב"י ז"ל אוקמה ביתומים גדולים דאי ביתומים [קטנים] מאי איריא מקמי דלודעינהו אפילו לא פרעיה ערב למלוה אלא מלוה קא תבע ליתמי הא קיימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים. והא דאמר רב פפא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אע"ג דיתומים גדולים הם רב פפא לטעמיה דאמר מלוה על פה אינו גובה [מן היורשים רק משום נעילת דלת בפני לוין] ואם כתוב בו התקבלתי גובה ודאי ביתומים היא שנויה דאי בלוה פשיטא אלא ודאי ביתומים הוא. ופי' התקבלתי ממך המלוה כתב לערב התקבלתי, לרב הונא דהלכתא כותיה מוקמינן לה בשחייב מודה לרב פפא כיון דכתב ליה מלוה לערב התקבלתי הוה ליה ערב במקום מלוה וגובה ביתומים גדולים אבל מיתומים קטנים ודאי לא גבי שהרי אין נזקקין לנכסי יתומים ונעילת דלת נמי שייך בהו דבמקום מלוה קיימי, והרב בעל המאור כתב דלהכי אמר מקמי דלודעינהו ליתמי למלוה לא לחייב את היתומים אלא לפטור את הערב שאלו הודיע הערב ליתומים והמלוה תבע אותם בדין כשם שהיו היתומים פטורים עד שיגדלו כך הערב פטור שאין הערב מתחייב אלא במה שמתחייב הלוה וכן כמו שהיתומים בני הלוה שעומדים במקום הלוה אביהם פטורים עד שיגדלו כך הערב פטור. ואני אומר אם כן היתומים יפטרו מן הערב אף לכשיגדלו דהוה ליה כפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור דאמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי הכא נמי לימרו ליה יתמי לערב כיון דאנן פטרינן את נמי פטירת עד שיגדל למה לך למפרעיה ואנן הוינא מפייסין ליה ומחילנא. ואע"ג דאיכא לשנויי שאני הכא דערב שייך בחיובא ולא מקרי פורע חובו של חברו שלא מדעתו אפילו הכי מידי מפייסנא ליה ומחל לנא לא נפיק, גם מה שכתב הרב ז"ל בכלל דבריו דאי אתמר ההיא בבבא בתרא הוה אמינא בדאיכא ערבא הוא דלא חיישינן לצררי אתפסי' הכא דחייב מודה או דשמתיה ומית בשמתיה אבל היכא דליכא ערבא הוה אמינא אפילו בשחייב מודה ומית בשמתיה ניחוש לדברי קמ"ל. וזה הוא דבר תימא דהיכא דחייב מודה שהוא חייב לו היכי חיישינן לצררי, גם מה שפי' התם להכי טרח וכתב ליה התקבלתי דכיון דעשה לו הערב חסד וכתב ליה כמו שצוה ליתומים תנו, כל זה רחוק מאד מן הדעת דלא עדיף חסד הערב מן חסד המלוה שהלוהו לו מעותיו דקאמר רב פפא אפילו בשחייב מודה פטורים, גם מה שכתב דמשום הכי לא חיישינן דילמא פרעיה ליה לערב משום דלאו גברא פרענא הוא דהא תרצה לומר דהערב פרע למלוה, כל זה רחוק הוא מן הדעת משום דלא פרע חדא זימנא תו לא פרע ואדרבה מפני החסד שעשה הערב ללוה הוה לן למימר דילמא פרעיה. אלא כדפי' הרב ראב"י ז"ל מסתבר דכולה שמעתא דהכא ביתומים גדולים עסקינן ואע"פ [שיש] להשיב על מה שדקדק הרב גבי מקמי דלודעינהו ליתמי לאו משום קפידא קאמר דהוא הדין נמי אי אודעינהו והוה למלוה דין עם היתומים כך היה הדין אלא מעשה כי הוה הכי הוה, אפילו הכי מתניתא דהתקבלתי ממך לא מפרש שפיר אלא ביתומים גדולים דאי ביתומים קטנים כי כתב נמי התקבלתי אמאי גובה לרב פפא, ואע"פ שהרב ראב"ד ז"ל טרח להעמידה בקטנים אפילו הכי פשוטן [של] דברים לא נראה כדבריו. גם מה שפי' ר"ש ז"ל דכולה שמעתא ביתומים קטנים מיירי וכתב דכתב ליה מלוה לערב התקבלתי הוה ליה כמלוה בשטר וכי הוה מלוה בשטר נמי אין נזקקין לנכסי יתומים, ואולי שדעת ר"ש ז"ל במלוה על פה דוקא אמר רב פפא דאפילו כשחייב מודה פטורים אבל מלוה בשטר וחייב מודה חייבים מאי טעמא דבמלוה בשטר שעבודא דאורייתא ובמלוה על פה שעבודא לא דאורייתא, ואע"ג דלקמן לא שני לן בין מלוה בשטר למלוה על פה דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר אפשר דלרב פפא שני ליה בין מלוה בשטר למלוה על פה בשחייב מודה. ויש לי פנים לזה הפי' אלא שיש להקשות הא דפרכינן לרב פפא בפרק שום היתומים [ערכין כ"ב ע"ב] מהא דתנן שום היתומים וכו' אמאי לא שני ליה דבמלוה בשטר מיירי מתני' אלא לאו שמע מינה דאפילו במלוה בשטר. אמר רב פפא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. גרסינן במסכת ערכין בפרק שום היתומים [שם] אמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקקינן לנכסי דיתמי כיון דשמעתא להא דאמר רב הונא דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלי בתר שבקייהו אנא נמי מזדקיקנא ומעיקרא מאי טעמא לא (אמרינן) פריעת חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסי מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה או בשמתיה ומית בשמתיה, אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נזקקין וכולא מילתא כדאיתא התם וכתבה הרב אלפסי ז"ל בכתובות בפרק אלמנה נזונית מסתברא לי הכותב דהא דפסק רבא הלכתא אין נזקקין סבירא ליה כסברא קמייתא דרב נחמן דאמר מריש לא הוה מזדקקנא ולא בא להוסיף דבריו על ההוא סברא קמייתא דרב נחמן וכיון דלסברא קמייתא דרב נחמן הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע בשחייב מודה שמעת מינה דבשחייב מודה נזקקים ליתומים קטנים [וההיא סוגיא] בערכין ודאי ביתומים קטנים היא. והא דפרכינן על ר' יוחנן דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים ממשנת שום היתומים ומשניות אחרות כדאיתא התם אי סבירה ליה לר' יוחנן כרב הונא בריה דרב יהושע הוה יכול לשנויי בשחייב מודה ועוד דהא פרכינן עלה מהא דתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וההיא ודאי בשאין חייב מודה. והא דאמר רבא ואם אמר תנו נזקקין התם היינו טעמא דדילמא שלא להשביע קאמר ולפיכך אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן אמר תנו או בשחייב מודה דרך צואה. אבל בגדולים ודאי נזקקין לשבועתו. ועוד יש לפרש דמה שאמר אם אמר תנו הכי קאמר במתנה שאמר נזקקין אבל בחוב לא בעינן תנו דבחייב מודה סגיא. והפירוש ראשון הוא הנכון. ולעולם בשחייב מודה דרך צואה או בשאמר תנו אפילו ביתומים קטנים נזקקין. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ב"ק ל"ט ע"א] גבי שור חרש ושוטה וקטן שנגחו אין נזקקין לנכסי יתומים והא התם בשחייב מודה דמי דהא אנן ידעינן בודאי שנגח ואפילו הכי אין נזקקין. לא קשיא דשאני התם הואיל והדבר תלוי בטענות שיכול לטעון אני (שמכרתי) [שמרתי] שורי שמירה יפה ובפשיעת הנזק הזיק שורי או שורו או טענות אחרות שיכול לטעון [ולפטור] בהם את עצמו לפיכך אין נזקקין לנכסי יתומים לגבות מעלית יתומים אלא מעלית אפוטרופוס וכי תימא ותיפוק לי שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין ויתומים קטנים כשלא [בפני] בעל דין דמי ואיכא לאוקמי בשנגח בפני בית דין ולא תהא שמיעה גדולה מראיה אי נמי מזיק שאני שלא ירבה לעשות נזקין. וההיא דגרסינן בערכין נמי אי אמר תנו מוקמינן לה בשאמר בפני בית דין או בשקבלו עדות בחייו. אי נמי שיכתובו העדים בשטר את הצואה או הוא עצמו כתב וקיימא לן דמקיימין את השטר שלא בפני בית דין. כללא דמילתא בשאין חייב מודה אפילו מלוה בשטר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים בשחייב מודה נזקקין אפילו לנכסי יתומים קטנים ואפילו מלוה על פה כדפסק רב פפא הלכתא דמלוה על פה גובה מן היורשים אבל בשאין חייב מודה מלוה בשטר נזקקין לנכסי יתומים גדולים מלוה על פה פטורים (גדולים נזקקין לנכסי יתומים גדולים מלוה על פה פטורים) ואפילו איכא סהדי דאוזפינהו דדילמא פרעיה דקיימא לן אין צריך לפורעו בעדים ואפילו בשבועה לא גבי דכיון דאי הוה לוה קיים הוה אמינא משתבע ופטור לא גבי מלוה ואפילו בשבועה, וראיה גדולה לדבר משטר היוצא על היתומים כמו שכתבתי בפרק המוכר את הבית. והא דאמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים בשחייב מודה או שמתיה ומת בשמתיה או תוך זמן וגובה אפילו מן הקטנים אבל אי ליכא חדא מהנך אנפי אפילו מיתומים [גדולים] לא גבי ואפילו בשבועה דדילמא פרעיה ואית דבעי מימר דתוך זמן לא גבי מיתומים קטנים דדילמא צררי אתפסיה אבל לאחר שיגדלו גבי דאי צררי אתפסיה היתומים גדולים חוקרין את הדבר ודורשים ואחרי שדרשו וחקרו (ו)אם לא אתפסי' צררי ולא מצאו ראיה גבי מאחר שהיה [תוך] הזמן כשמת הלוה. והא דאמרינן בפרקא קמא גבי [תוך] זמן הלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי לפום האי פי' ביתומים גדולים איירי. ואיכא מאן דפסק דביתומים אפילו בשחייב מודה אין נזקקין. ואני כתבתי הנראה לי מן הראיות שכתבתי והוא הנכון. גם הרב ראב"י ז"ל לא מוקים שמעתא ביתומים גדולים אלא מפני דקדוקים שדקדק מקמי דלודעינהו הא לאו הכי הוה מוקים לה אפילו בקטנים ואפילו הכי כשחייב מודה נזקקין. גם הרב ר' שמואל ז"ל והרב ראב"ד ז"ל והרב בעל המאור פירשו האי שמעתא ביתומים קטנים ואפילו הכי הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע כשחייב מודה.
<h2>דף קעד:</h2>
אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש (הכי איתא במסכת ערכין פרק ששי) [בנדר על דעת רבים מיירי] כיון דקיימא לן יש שאלה להקדש לא חיישינן לקנוניא אפילו בבריא דהא אי בעי מתשיל עלה והכי איתא בפרק שום היתומים במסכת ערכין [כ"ג ע"א] כתב הרב אלפסי ז"ל דוקא דאיכא בידיה שטר מקוים אבל אי (ליכא) [איכא] בידיה שטר שאינו מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין לא אמר תנו אין נותנין מאי טעמא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה אם אמר תנו נותנים והוא הדין אם אמר דרך הודאה גמורה לדברי הרב אלפסי ז"ל אע"ג דלא אמר תנו נותנים וכתב הרב בעל המאור כי זה טעות הוא ואין לסמוך עליו דהויא ליה כמלוה על פה ואינו גובה מן המשועבדים ואפילו אמר תנו נמי דמה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה. ואני אומר כי דברי הרב אלפסי ז"ל נכונים וברורים משרש ההלכה דמדקא משנינן בגמרא כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא מכלל דהוה סלקא דעתין דלא נקיט שטרא ואפילו הכי נותנין אע"ג דלא אמר תנו ואמאי והא מלוה על פה היא והאיך תגבה מן ההקדש שהוא משועבד לגבוה אלא לאו שמע מינה דהכי קאמר רב הונא חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש ומתחלה כשהקדיש כל נכסיו לא הקדיש (כל) [את] המנה שהוא חייב וזהו טעם הרב אלפסי ז"ל נכון וברור. גם מה שפסק הרב אלפסי ז"ל כרב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה מפני שאדם עשוי שלא להשביע את בניו ומזה יתבאר לך מה שכתב עליו הרב בעל המאור על לא נכון. ומאי דאמרינן אין אדם משטה בשעת מיתה בשתבעו [ו]הודה דבבריא מצי למטען משטה אני בך אבל בשכיב מרע אין אדם משטה בשעת מיתה אבל בשלא תבעו אלא הודה מעצמו לא שנא שכיב מרע ולא שנא בריא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ושלא להשביע את בניו ואיתא להא מילתא בפרק זה בורר.
<h2>דף קעה:</h2>
הרב אלפסי ז"ל נראה שפסק שעבודא דאורייתא. והא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. הכי קאמר אע"ג דגבי לקוחות לא מוקמינן לה אדינא דאורייתא אבל גבי יורשין אוקמיה אדינא דאורייתא. והרב ראב"ד ז"ל פירש שדעת הרב אלפסי ז"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומפני נעילת דלת עשאוה כשל תורה. ומנא לן דשעבודא דאורייתא מדין ערב כשם שזה על אמונתו הלוהו כך זה על קרקעותיו הלוהו ומאן דאמר לאו דאורייתא לא דמי לערב דהתם פריש הכא לא פריש אבל אי פריש ואמר כל נכסי אחראין וערבאין לך הוה ליה כערב ומאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אי איכא מלוה בשטר בסתם ומלוה בשטר בדפריש שכתב לו כל נכסי אחראין לך אע"ג דמלוה בשטר [סתם] קדים זמניה מלוה בשטר [דפריש] המאוחר קודם לגבות מאי טעמא האי דאורייתא, והאי דרבנן ודאורייתא קדים אע"פ שהוא מאוחר.
ירושלמי בפרק הכותב גבי ינתנו לכושל שבהם מאי כושל ר' יוסי בר' חנינא אומר לכושל בראיותיו מלוה בעדים ומלוה בשטר ינתנו למלוה בעדים [ר' יוחנן] אמר לכושל בגופו. ומסתברא דהא דאמר יתנו למלוה בעדים דוקא בדאיכא משעבדי שיוכל לגבות מהם מלוה בשטר אבל אי ליכא משעבדי ולא מידי אחרינא מלוה בשטר קודמת. והשתא דקיימא לן שעבודא דאורייתא לפסק הרב אלפסי ז"ל הוה אידי ואידי דאורייתא ומלוה בשטר בסתם הקודם לזמן קודם לטרוף. וכי תימא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא היאך נזקין גובים מהיורשים והא ליכא נעילת דלת לפני נזקין אלמה תניא החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור משלמין דמי שור לבעליו וכי תימא הא מוקמינן לה בשעמד בדין וכי עמד בדין מאי הוי מי עדיף עמד בדין (המלוה) [ממלוה] בשטר דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו מלוה בשטר אינו גובה מן היורשים ומן הלקוחות אלא משום נעילת דלת ולגבי נזקין ליכא נעילת דלת. איכא למימר כיון דעמד בדין כבר החליטו בית דין נכסי המזיק לניזק ולפיכך גובה מן היורשים אפילו למאן דאמר שעבודא [לאו] דאורייתא ועוד יש לומר דבכל נזקים דשכיחי ואית בהו חסרון כיס כיון דגובין אותה בבבל דשליחותייהו קא עבדינן כבנעילת דלת הוא כדי שלא ירבה מזיקין בישראל דמשום האי טעמא הוא (דעבדינן שליחותייהו) [ד]קא עבדינן דשליחותייהו דכנעילת דלת הוא כדי שלא ירבה מזיקין בישראל. תדע דהכי הוא דהא אמר ר' חנינא בשמעתא קמייתא דסנהדרין [ב' ע"ב] דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ומאי טעמא בנזקין לא בעינן דרישה וחקירה חדא דהא אמרינן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אלמא דהודאות והלואות הן. ועוד דגרסינן בפרק אחד דיני ממונות [שם ל"ב ע"ב] רבא אמר לא קשיא כאן בדיני קנסות כאן בהודאות והלואות אלמא בדיני קנסות הוא דבעינן דרישה וחקירה אבל בממונא לא בעינן דרישה וחקירה ואפילו בגזלות וחבלות בהנהו דעבדינן שליחותייהו. והא דקאמר כאן בהודאות והלואות ולא אמר כאן בגזלות וחבלות מילתא פסיקא נקט דבכל הודאות והלואות לא בעינן דרישה וחקירה כגון הנהו דשכיחי ואית בהו חסרון כיס ואיכא מינייהו דלא בעינן דרישה וחקירה כגון הנהו דלא שכיחי ולית בהו חסרון כיס. הרב אלפסי ז"ל כתב דבהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו הוה ליה כמלוה על פה ואם טען פרעתי נאמן. ופר"ש ז"ל דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי.
<h2>דף קעו.</h2>
תנן התם במסכת בכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ח ע"א] (אחת בכרה ואחת לא בכרה) [ומי שלא בכרה אשתו] וילדה שני זכרים נותן שני סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור [מת האב] והבנים קיימין ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לא פטורים ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים. גמרא דמית האב אימת אילימא לאחר שלשים בהא לימא ר' [מאיר] כי חלקו פטורים והא משתעבדי להו נכסי אלא דמית בתוך שלשים מאי שנא כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כי [לא] חלקו נמי. אמר ר' ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בעל חוב גובה מהן דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך שקילנא אי בחברך מסיקנא מנתא דחברך שקילנא. אמר רבא מכדי נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ולערב מצי תבע והא תנן המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה. אלא אמר רבא לעולם אחר שלשים ובדאיכא נכסי טובא הכי נמי דשקיל הכא במאי עסקינן דליכא אלא חמש סלעים. ודכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכולי עלמא חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי דאמר רב אסי האחים שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות וכדרב פפא דאמר מלוה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות. הכי הוא מסקנא דשמעתא התם. ולענין ההלכה היכי דמית בתוך שלשים יום בין חלקו בין לא חלקו פטורים כדרבא מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע וכו'. היכא דמית (בתוך) [לאחר] שלשים יום ואיכא נכסי טובא אשתעבדו נכסי וחייבין מתפיסת הבית בין חלקו בין לא חלקו. והיכא דליכא אלא חמש סלעים כיון דקיימא לן כרב פפא דאמר מלוה על פה גובה מן היורשים הלכה כר' יהודה דאמר נתחייבו כל הנכסים. והרב ר' משה ז"ל [בפי"א מה' בכורים ה"כ] כתב דבתוך שלשים נמי בין חלקו בין לא חלקו חייבים. משמע שפסק כר' ירמיה ואין נראים דבריו בזה דהא מסקנא דשמעתא כרבא דהו בתרא. ומאי דאמרינן הכא דכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ושמעינן ליה לר' יהודה בהאי פרקא [בכורות מ"ט ע"ב] ובפרק קמא דקדושין גבי הוא לפדות [כ"ט ע"ב] דאית ליה לר' יהודה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, (אלא) הכי קאמר מההיא אין מיהא לא.
איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי. אי (נמי) [אמר] מעכשיו דברי הכל אין בנו פדוי כי פליגי בלאחר שלשים. והיכא דאיתנהו להנהו זוזי בעינייהו לאחר שלשים דברי הכל בנו פדוי כי פליגי דליתנהו להנהו זוזי בעינייהו. ואסיקנא דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי בהא הלכתא כשמואל.
<h2>דף קעו:</h2>
הא דאמרינן ואינך כלהו בעי קנין. פי' בחנוק וערב דכתובה אבל ערב היוצא אחר חתום שטרות לא בעי קנין דקיימא לן כר' יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב ואפילו לריש לקיש דפליג עליה בחייב אני לך מנה בשטר אבל בערב היוצא לאחר חתום שטרות מודה דשייך בשעבודא דאורייתא והכי איתא בפרק הנושא את האשה.
